הוא נכנס לחדר, התיישב על הכיסא, והרגיש רעד המשתלט עליו.
רגליו וידיו רעדו, היה זה רעד חלש אולם הוא חש כאילו מדובר
ברעד כשל רעידת אדמה במעלות גבוהות במיוחד. לחץ עצום הרגיש
בחזה, כולו מתוח לקראת התוצאות. לא בכל יום שומעים מה יעלה
בגורלך. ניר, הביט ברופא שנכנס לחדר ופנה לעבר השולחן שלו,
מולו הוא ישב. הרופא החל לסדר את המסמכים, בעוד ניר בוחן אותו,
מנסה להבין פשר מבטו האטום של הרופא. האיש בחלוק הלבן, התיישב
מולו, יישר את קו העיניים, והביט היישר לתוך עיניו של ניר במבט
חודר ועם זאת רך. "ניר, צר לי, אבל אין לי חדשות טובות.
מהבדיקות עלה שאתה לוקה במחלת לב. ניר, ניר, הקשב לי היטב,
ניתן להמשיך לחיות, ולחיות חיים טובים עם המחלה הזו. זה לא סוף
העולם. תצטרך לעבור כמה טיפולים, ולשמור על קשר רציף עם צוות
הרופאים. זה חשוב שתמשיך בחייך כאילו אין לך שום מחלה. אתה
צריך להתנהג באופן שיגרתי, תנסה לחיות כמה שיותר טבעי שאתה
יכול". הוא הביט בניר, שהלך והתקפל יותר ויותר בתוך עצמו. הלחץ
בחזהו הפך לבלתי נסבל, והוא החל לחוש תחושת חנק וכאבים עצומים.
"ניר, הכל בסדר? אתה נראה לי חיוור", הרופא הביט בו מודאג.
"כן... כן, הכל בסדר, אני... אני בסדר". "ניר, לכך אני מתכוון,
אסור לך לקחת את זה בעוצמה כזו! אני מבין את הרגשת ההפתעה שיש
לך כעת,  אבל אתה צריך להתגבר, להיות חזק יותר מכל תחושות
הבלבול והפחד שקיימים אצלך עכשיו". "כן דוקטור, אני יודע, זה
יעבור לי, אני בטוח, אני אנהג כרגיל. מתי אני צריך לבוא
לטיפול?" "תבוא בעוד שבוע, נערוך בדיקות נוספות, ונבצע את
הטיפול הנדרש. צר לי ניר על החדשות." "אני מבין, להתראות",
"להתראות ניר".

"נו, מה אמר הרופא? תתחיל כבר בתכנונים של צבע ארון הקבורה,
והכיתוב עליו?!"  אמרה לילך משועשעת, בעודה מביטה בניר. הוא לא
הגיב, הביט באחותו לשבריר שניה, והמשיך לעבר החדר שלו. הוא
הרגיש שבור. "מחלת לב... מחלת לב..." הדהד בראשו צמד המילים
הזה. הדבר שהוא הכי חשש ממנו בחיים התגשם, מחלה חמורה בגיל
צעיר. הוא השתתף בנבחרת הכדורגל של בית ספר, והיה המוביל בה.
תמיד אהב ספורט, ונהג לנשום ספורט כל ימי חייו, זה היה החמצן
בשבילו, הוא לא יכל היה לחיות בלי זה. המחשבה על כך שייתכן
שיצטרך להפסיק לעסוק בספורט, על מנת לא להכביד על הלב גרמה לו
לכאב רב. הוא נשכב על המיטה בבגדים, כפי שהיה לבוש, שם את הראש
על הכר, ועצם בחוזקה את עיניו. רצה לדעת שכל זה תעלול של
אחותו, שנהגה להתבדח על כל דבר. רצה לפקוח את העניים ולדעת שכל
זה היה רק חלום בלהות, והרופא לא אמר לו את אשר אמר. אולם הוא
פחד, פחד לפקוח את העניים משום שידע שזו המציאות, המציאות המרה
שעמה יצטרך להתמודד, ואינו יודע כיצד, ואם יוכל. לאחר מחשבות
רבות שהעיקו על ראשו, לבסוף הצליח להירדם.

"ניר, ניר, קום, כבר מאוחר, אם אתה רוצה לאחר, אני לא. יש לי
מבחן היום ואני צריכה להגיע בזמן, כך שתקום כבר, אני צריכה
שתסיע אותי". אמרה לילך, אחותו של ניר, והלכה מהחדר. ניר פקח
עיניים, העיניים צרבו לו עד כאב, ייתכן מהדמעות שעלו אצלו
מהיום הקודם, לאחר הביקור אצל הרופא. לא היה לו חשק לקום, לא
היה לו חשק לנסוע לבית ספר, בטח שלא לשמוע את הקיטורים של
אחותו על הבוקר, ואת הצעקות של המורות. "נירררר... בבקשה,
תקום, אני אאחר למבחן" התחננה לילך. "אני קם, תספיקי למבחן, אל
תדאגי" צעק לעברה ניר. הוא התרומם מהמיטה, תפס מיקלחת מהירה,
חטף משהו לאכול, ויצא לדרך עם אחותו. ברגע שהם נכנסו לשער בית
הספר נשמע הצלצול, ניר איחל לאחותו בהצלחה בבחינה, והם נפרדו
בדרכם. השיעורים באותו יום בבית ספר היו משעממים כהרגלם, שעות
חולפות, פרצופים של מורות מתחלפים, והשעמום נשאר אותו השעמום.
הוא ניסה שלא לחשוב על דבר הרופא ביום אמש, אבל לא יכל היה
להימנע מכך. דבריו של הרופא לא הפסיקו להתרוצץ בראשו.
מהלימודים הוא מעולם לא התלהב, הוא למד בצורה ממוצעת, ולא
השקיע יותר מדי. הניצוץ בבית הספר ממנו נהנה ביותר היה מורכב
משני דברים: החברים שלו, ונבחרת הכדורגל. כעת, שקל אם ללכת
באותו יום לאימון של הנבחרת, תהה אם יוכל להתנהג כתמול שלשום
באימון: לעשות את כל הפעולות, לעשות את כל הנדרש בצורה
המקסימלית, כשזה עלול לפגוע בבריאות שלו ובלבו. הוא החליט לא
לבוא באותו יום לאימון, ולגבי האימונים האחרים עוד יצטרך
לשקול, אם בכלל להמשיך להיות בנבחרת.

"הלו"
"שלום, אפשר לדבר בבקשה עם ניר?"
"כן, רק רגע, מי רוצה אותו?"
"המאמן שלו בנבחרת הכדורגל של בית ספר"
"אני כבר מעבירה לו" אמרה לילך וקראה לניר.
"הלו", ענה ניר
"ניר, מה שלומך, הכל בסדר?"
"כן, הכל בסדר" אמר ניר.
"לא באת היום לאימון, אז חשבתי שקרה משהו. למה לא באת היום?"
"יש לי עומס של בחינות עכשיו, אז למדתי, כך שלא יכלתי לבוא".
"ניר, אבל אתה יודע שזה לא עניין של פעם לבוא ופעם לא, לפי
הנוחות. אני יודע שאין לי סיבה לומר לך זאת, משום שאתה תמיד
היית מגיע. אני חייב לציין שאתה ילד טוב, עם פוטנציאל ענק
לכדורגל. לא סתם אתה המוביל שבקבוצה. חשוב לי שתמשיך כך, זה
ברור לך?" שאל בעודו מחייך מבעד לשפורפרת.
" כן, ב...ברור" ענה ניר, מנסה להבליע, להסתיר את הדמעות
העולות מתוכו, וחונקות אותו. הוא הרגיש שהוא חייב להיות חזק,
בפני כולם, ובמיוחד בפני המאמן, שכל כך מאמין בו.
" אם כך, נראה אותך, ביי ניר".
"ביי מאמן".
ניר לא ידע מה לעשות עם עצמו, הוא כל כך אהב את הכדורגל,
והרגיש שקשה לו לוותר על כך, לכן החליט ללכת לאימון הבא,
ולאחריו כבר יחליט אם יש ביכולתו להמשיך.

"שלום שלום", צהל לעברו ראובן. "תראו מי בא? מה קורה אחי?" שאל
ראובן את ניר. עד מהרה התאספו סביבו כל חברי הנבחרת. הוא היה
אהוד מאוד בקרב החברים, וכולם התפלאו למה לא בא לאימון הקודם,
כשהוא לא החמיץ אף פעם אף אימון. "הכל טוב, אתה יודע, תקופת
בחינות, אז צריך ללמוד קצת מדי פעם", אמר תוך כדי קריצה. תוך
דקות ספורות החל האימון. ניר הרגיש לחוץ, חנוק, בתוך מעגל
האנשים סביבו, הציפיות ממנו, והתחושה שאין ביכולתו לעשות זאת.
הוא חש בסחרחורת אופפת אותו, נקודות לבנות ניפרסות אל מול
עיניו כמרבד, הופכות אותו לסומא, לחלש. "מאמן, אני יכול לשבת?
אני לא מרגיש טוב". המאמן הביט לעבר ניר, ראה חיוורון בפניו,
והורה לו לשבת. מהאחרים הוא ביקש להביא לניר מיים. כולם
הצטופפו סביב ניר עוד יותר, מרעיפים עליו חום ודאגה. מעגל החום
והאכפתיות נתן לניר תחושה של חנק, וקושי לנשום. הוא רק רצה
שכולם יעזבו אותו, ויתנו לו מנוח. לא רצה להרגיש רחמים כלפיו
מצד האחרים, לא רצה להרגיש החלש מבין החבר'ה.

עד מהרה ניר מת. מת לא מהתקף לב, לא מדקירות בלב, ולא מקושי
פיסי לנשום. המוות של ניר הוא מוות מיוחד, מכיל רק התנתקות
אחת, ולא כפי שמקובל: שתי התנתקויות. בדרך כלל, מתנתקים הן
מהנשמה, והן מהגוף. ניר, התנתק רק מהנשמה. הדיכאון, הוא זה
שהרג אותו, הרג את התקווה שהייתה בו פעם. העצב, הכאב, והפחד,
נתנו שורש חזק ביותר בליבו של ניר, והפכו את ליבו לחולה, חולה
ב"מחלת לב" מהסוג הנפשי.