בפעם האחרונה שראיתי אותה אמרתי לה שהלוואי שהיא תמות. כל-כך
כעסתי, כל כך נפגעתי ממנה. אבל לא באמת התכוונתי לזה, לא באמת
רציתי שהיא תמות.
זה הגיע למצב שנמאס לי לבוא הבייתה ולמצוא אותה שיכורה, שנמאס
לי כבר לספוג את המכות מהתסכול שלה, פשוט נמאס. נמאס לי לבוא
ולמצוא אותה בוכה על הרצפה במטבח כשבקבוק וודקה ביד שלה והיא
מסתכלת עליי במבט של אחת שרוצה רחמים.

אני זוכרת את היום הזה כאילו זה היה אתמול. זה היה יום חמישי,
ערב, המפקד של אלעד התקשר לומר לנו שאלעד נפצע בפעולה צבאית
כלשהי ושאנחנו צריכים להגיע מיד לביה"ח. הוא התקשר כי כנראה
ידע שעד שהוא יגיע לבית שלנו, אי שם בקרית מלאכי, תוכן ההודעה
ישתנה ומנפצע לנהרג. כל הדרך לביה"ח אמא ישבה קפואה במושב שליד
הנהג ואבא ניסה לשחק אותה רגוע, אבל אני ידעתי כמה הוא פוחד
וכמה הוא לחוץ.
כשהגענו לביה"ח זה כבר היה מאוחר מדי, מאוחר מדי בדקה אחת.
אלעד בדיוק נפטר, אמא נפלה על הרצפה ברגע שקיבלה את הידיעה.
היא לא יכלה להפסיק לבכות ולצרוח, אני מבינה אותה, גם אני
בכיתי, גם רועי , גם אבא.

מאותו יום אמא שלי לא הייתה אותה אמא שהייתה לי במשך 17 השנים
האחרונות. היא התחילה לשתות, סיגלה לעצמה "חיים" חדשים שכללו
בתוכם המון אלכוהול, כדורי שינה וסיגריות. אמא שלי לא חזרה
לעצמה וכולם היו כל-כך סלחניים איתה. רועי איבד את אחיו התאום,
לעזאזל, ואף אחד לא עצר לרגע לחשוב או לשאול איך הוא מרגיש? מה
איתו? לכולם היה אכפת איך אמא מתמודדת עם זה, כאילו אני ורועי
לא חלק מהמשפחה הזו, כאילו לנו לא כואב. הלו , אנשים, גם אנחנו
פה, גם אנחנו איבדנו אותו בדיוק כמוה וכמו אבא.

אמא עזבה את העבודה ונשארה בבית כל היום. שכבה במיטה ובכתה,
כמעט ולא יצאה ממנה, שותה כל יום כל היום את הוודקה שאבא שלי
בשיא טיפשותו המשיך לקנות, כאילו זו התרופה לכאב של אמא ולשקט
שלו ממנה. יום אחד פשוט לקחתי, שברתי לה את כל הבקבוקים, לא
יכולתי לראות אותה יותר עושה את זה לעצמה, עושה את זה לנו. יש
לה ילדים, יש לה אחריות, בית, ופתאום כאילו הכל לא קיים. אבא
בקושי היה בבית, הוא עבד הרבה, אולי בשביל להסיח דעתו מהמוות
של אלעד, אולי כי רצה להתרחק מהכאב ששרר בבית ואולי רק בכדי
לפרנס אותנו ולהחזיק את ה"בית".

יש לכן מושג מה זה לחזור לבית כזה? אני, תלמידה כיתה יב',
צריכה ללמוד לבגרויות, אבל במקום זה אני צריכה להתמודד עם אמא
שיכורה ומתוסכלת שלא מוכנה לעשות שום דבר כדי לעזור לעצמה
ולנו. אם היא הייתה מבקשת משהו, לרוב זה היה הוודקה, ולא הייתי
מסכימה, היא הייתה משתגעת, פשוט צורחת, כאילו זה סם שהיא זקוקה
לו כל כך. היא הייתה מתחילה להשתולל בבית ומתחילה להכות אותי,
כאילו אני שק החבטות שלה, הייתה מוציאה עלי את התסכול שלה, את
הכאב שלה, ואז היא הייתה נזרקת על הרצפה באפיסת כוחות ולא
מפסיקה לבכות, מתחננת לאלוהים שיחזיר את אלעד, צועקת לו "למה?"
במשך שעות, כאילו היא מחכה לתשובה, כאילו היא מחכה שאלעד יכנס
בדלת ויגיד לה שתספיק לבכות כי הכל היה טעות, הכל היה חלום.

ככה אמא הייתה במשך שנתיים. אני סיימתי ללמוד, התחלתי לעבוד,
לבלות קצת עם החברים. בערב שישי אחד הבאתי כמה חברים הביתה
לראות סרט, ודווקא באותו ערב היא החליטה שזה הזמן לעשות לי
בושות, היא ביקשה שאני אביא לה וודקה ולא רציתי. אני לא בעד
אלכוהול, זה לא הפתרון לכאב שלה. היא התחילה לצעוק עליי שאני
אפס, של יצא ממני כלום, שאני זונה. בסה"כ לא רציתי להביא לה
וודקה,
היא סטרה לי סטירה כל כך חזקה שחצי מהפנים שלי היו אדומות
ונפוחות. לא יכולתי אפילו להסתכל לחברים שלי בעיניים מהבושה,
הרגשתי כל-כך מושפלת, רציתי להרביץ לה חזק, רציתי שהיא תמות
באותו רגע. ראיתי איך החברים שלי פתאום קמים אחד אחד וכל אחד
עם תירוץ אחר כמו "פתאום צץ לי משהו". לא ידעתי איפה לקבור את
עצמי. כשכולם כבר הלכו ונשארנו רק אני ואמא בבית, אבא היה
במשמרת בעבודה שהסתיימה רק בחצות וחצי, אמרתי לה כמה שאני
שונאת אותה, היא התחילה להרביץ לי שוב, כרגיל. הפעם לא שתקתי,
מהבושות כנראה שהיא עשתה לי עם החברים שלי, מהכעס שהצטבר אצלי,
בכיתי כל כך הרבה. לא יכולתי לנשום עוד, רציתי רק שהיא תמות,
שהיא תצא לי מהחיים, אז אמרתי לה שאני שונאת אותה ושהלוואי
שהיא תמות. רגע אחרי אמא לקחה את המפחת של האוטו ויצאה, לא
חשבתי לרגע אפילו על זה שהיא הייתה שיכורה, לא היה אכפת לי, רק
שמחתי שהיא עזבה אותי והלכה, לא עצרתי לרגע לחשוב אפילו מה
יהיה איתה.

שתיים בלילה, הטלפון בלילה מצלצל. אבא כבר חזר מהמשמרת, ונכנס
לישון, הוא ענה לטלפון, זה מהמשטרה, אמא עשתה תאונה קשה וביקשו
שנגיע. "אני לא רציתי שהיא תמות, אלוהים, אני מצטערת, לא
התכוונתי, בבקשה אלוהים שהיא לא תמות, בבקשה", מלמלתי לעצמי כל
הדרך. כשהגענו הודיעו לנו שאמא נהרגה במקום. "הכל בגללי,
בגללי" התחלתי לצרוח.
אלוהים, איך עשית לי את זה?! התחננתי, התפללתי בלי סוף ובכל
זאת נתת לה למות.
אני שונאת אותך, אלוהים!