טיפה נופלת, נראת לשניה בשלולית ונעלמת. הוא מסתכל עליה וחושב
מחשבות מפגרות וחסרות תוכן, על מחזור המים - ים, עננים ושוב
ים, על תוכנית טלויזיה שראה, ועל משחק מחשב שרצה לקנות אבל
בסוף ויתר עליו לטובת כרטיס למשחק של בית"ר נגד מכבי. הוא
חייך, הוא לא אהד אף קבוצה, לא היה לו אכפת מי ינצח, הוא היה
שונה מים הצהוב שמסביבו, כשהוא בהה בשחקנים רצים על הדשא, הוא
לא הרגיש כלום.

עוד טיפה נאספת בקצה צינור הברזל ובסוף נכנעת לכוח המשיכה. הוא
נותן לעיניו להעצם ומדמיין את האהבה שלו, הוא פותח מיד את
העיניים, זה כואב מידי. הוא מתחיל לחשוב על המוות, ומבין שזה
פתרון קל, שאין לו סיבה. הוא חושב על החיים, וברגע של הארה
פנימית הוא קולט שהוא מרגיש כלפיו אותו הדבר.

טיפה נוספת כבר עושה את דרכה לכיוון השלולית, שעם הזמן הולכת
וגדלה. הוא חושב אם כדאי לו לקום ולייבש אותה, אבל חוסר
המוטיבציה מנצח בסוף את חוש היעילות והוא ממשיך לבהות בברז
החלוד. הוא רוצה מצד אחד לחייך שוב, להרגיש, אבל מצד שני הוא
רוצה להשאר שם, עם הכאב לנצח.

ועוד טיפה ועוד אחת מטפטפות ומרוקנות אותו יותר ויותר, והוא
ממשיך לבהות, טיפה אחרי טיפה.

לרוני, לרגעים של דכאון, ואם את רוצה, גם לרגעים של שמחה...
(זה לא ליומולדת... פשוט חשבתי עלייך כשכתבתי אותו, דכאונית
שכמותך...)