סיפורים עתיקי יומין מיד סיפרו על הגיבור הטראגי, על הדמויות
החזקות, האמיצות, אלה שלא פוחדות לאכול חומוס עם קטשופ וגבינה
צהובה!
(מממ... טעים...)
אבל אף פעם לא הזכירו את הדמויות הקטנות שבצד, הרכות,
המלנכוליות שתמיד זקוקים להן.
הסיפור הזה מוקדש לכל הדמויות המקופחות בסיפורים שלא תמיד שאלו
אותן לשלומן ביום קיץ מסריח כשהם אוכלות שאריות ג'ירפה בתוך
קערת שמפו סגולה.
הסיפור האישי שלי הוא על נעימי, פעם הוא היה גם רכי, אבל כעת
אנו קוראים לו נעימי, כדי שירגיש טוב עם עצמו. פעם היו 2
נעימים אבל את הבן זוג חטפו סוחרים בעלי פנים רעולות עם תלבושת
"בגין" ושפם בלונדיני עם דוקטורט בפאשיזם.
נעימי, או בשם נעוריו רכי, לאחר חטיפת בן זוגו (רכי 2) הרגיש
בודד ולכן היה זקוק למרגש בחייו הלא מספקים, כל היום הוא היה
צריך לשמש כעזר לאוזניים של אנשים ולנוחות שלהן אך החליט שהוא
צריך שינוי!

לעשות טיול בתיק של דנה!

ביום למחרת קפץ לתיק של דנה (המגניבה) והחליט לסייר. ברגע זה
נעימי, או בשם נעוריו רכי, הוכיח לכל כותבי הסיפורים כי
הדמויות המשניות והקטנות הן הכי חשובות לעלילה! בזמן שנעימי
הלך לטיול, אני רציתי לשמוע מוסיקה עם דנה (המגניבה). הוצאתי
את הדיסקמן והאוזניות ונעימי ( ובשם נעוריו רכי) נעלם!

חיי דנה ואנוכי נהרסו! אוזנינו נסדקו ונפגמו! הזברות בגן החיות
עשו מיאו!
הכל השתגע...
אני לא יודעת אם חיי ימשיכו כסדרם אחרי שנעימי (ובשם בלה בלה
בלה...)
נעלם... אני עדיין בלילות מחפשת אותו, את נעימי...
את הכיסוי של האוזניות שלי...
נעימי, יימך שמך יא זבל!

מסיימת שידור בצער רב על האבדן.
שיז.