התפתח בפני נפשך
לעטוף במילותיי את שדותיך
שחרשתי בם אמש כשפיסקתי שפתיי
כששלפת את לשון כידונך
מה ענוג הוא מגע שפתותיך
שלעד ינסו לסתום בי כל חור
עד הסוף עד הסוף
שום טיפה לא תזלוג
על ירכיי שנינותיך
רק זרזף על מיתר מכוון עוד מילים
שיגרו את משושי חושיי
במפגש הבתולין
בפיקת מרומים
יאגדו הגיגינו יחדיו
טל הבוקר עלעליו מאגליך ישתה
מאבקת חרוזים בצלי אדמה שתרווה
אור הבוקר יפציע ספינת השוטים תתרחק
נקפץ בין סלעים ששפתם מחודדת
בסוף יום נתיישב לרגלי עץ פרי הדעת
יסוכך בזרדיו על מאגרי תשוקותינו
פעימות לב כידון משונן עורקיו
יצפין לארצות שלג לבן כמו עורינו
ובנשיקת הדרים של מי נהר חמקני
נעריב את הליל נאהב עד ליל אור
רק שאני איתך במרומי כנף ציפור
לארצות רוח נשגבות
בידיך העוטפות
אל תגמור
רק תשמור
על ציפור הנפש
שלך.