היא נשלחה אלי מן האלים, בזאת הייתי בטוח. אחרת לא יכל כל זה
לקרות. היא אחזה בידי והוליכה אותי בשבילים של אבן, שיחי
זכוכית מנצנצים לאור השמש השוקעת, פרחים-פרחים שקופים ועלים
נושרים המתנפצים לתוך מרבד עמוק ורך שכמעט מסנוור את העיניים.
היינו יחפים והלכנו ללא קול, צעיף המשי שלה מתנופף בגלים, מלטף
את חזי הערום. השמים היו סגולים וכך ידעתי שאיננו עוד על האדמה
הזאת. על מרבד הזכוכית הרך עשינו את מעשה האהבה, מלטפים זו את
זה בלחישות רכות, מתנגנות, שמרפרפות על הגוף ונוטפות אל
הזכוכית שמתחתינו. לא הכרתי את שפתה ולא ידעתי מה לחשה לי אז.
היא היתה בת אלים ועם זאת אישה כמו שאף אישה שידעתי עד אז לא
היתה.
לא יכלתי בבוקר אותו יום לנחש שכך הוא יסתיים.
הייתי רחוק מאד, רחוק מכל מקום שהכרתי, בארץ זרה שאפילו את שמה
לא ידעתי. את הכביש דווקא הכרתי, הכביש הסלול השחור שעליו
נסעתי לאט, שואב לתוכי את ניצני האויר החם שהחלו להתאדות ממנו.
התקדמתי לאט, מתענג על עצמתו המרוסנת של כלי הרכב המוזר הזה,
שהוליך אותי כרצונו אך נתן לי לשלוט בו. האספלט היה מוכר כמו
כל כביש אספלט שנסעתי בו, ואני יכלתי לדמיין את העיר שמונחת
בקצהו. בתים, ואנשים, וחנויות, ומקומות בילוי. לא הייתי שם
מעולם ובכל זאת ידעתי מה מצפה לי. עצרתי בצד הדרך והכנתי רשימה
של הדברים שמחכים לי: דוכני רחוב, אכסניה פשוטה, ארוחה טובה,
בחורות נאות שהולכות ברחוב. אולי אחת מהן ללילה? השארתי סימן
שאלה. הדוגלגל שחיכה לידי נהם בטרוניה, רומז לי שהחסרתי משהו.
כמובן, תחנת דלק.
לשם הנוחות שרטטתי על פיסת נייר את מפת העיר כדי שאוכל להתמצא
בה בקלות. זה היה קל - מאחר וידעתי כבר במה אתקל שם הצטרכתי רק
לצייר את מקומם של הדברים במרחב, והנה כבר הכרתי את אותו מקום
שלא הייתי בו אף פעם ולא ידעתי את שמו. גבו של הדוגלגל התקמר
בעונג כשעליתי עליו, ואני שחררתי אותו להפגין את עוצמתו בפני
הטבע השותק שהקיף אותנו. כשנכנסנו אל העיר יצאו האנשים
לרחובות, והצביעו כולם על הדרך בה עלינו להמשיך. הם לא חייכו
אלי ולא דיברו ביניהם, רק ירדו לרחוב והצביעו הלאה, הלאה. הם
הכירו אותי? הרי לא הייתי כאן לפני כן וגם לא הייתי מפורסם,
אבל אחרת כיצד ידעו לאן מועדות פנינו. הדוגלגל, שאותו בוודאי
לא הכירו, השרה עלי ביטחון, וכמי שהיה חברי למסע למן תחילתו
למדתי לסמוך על התחושות הפנימיות שלו, שמעולם לא אכזבו. חצינו
את כל העיר והאנשים המשיכו להצביע לעבר בית אבן גדול שצמח על
גבעה ירוקה. הסתכלתי במפה שציירתי לי ושום גבעה לא היתה בה,
אבל הדוגלגל כבר התחיל לטפס ולא היתה סיבה לסגת. בפתח הבית עצר
הדוגלגל ואני ירדתי ממנו בקפיצה, טופח על גבו בחיבה. הידיעה
שיחכה לי כאן כשאחזור מילאה אותי שמחה.
פתאום ראיתי אותה, עומדת בחצר. יכלתי להישבע שלא היתה שם קודם.
בתנועת יד סימנה לי לגשת אליה. התקרבתי בצעדים איטיים, מרגיש
אותה חודרת לתוכי עם כל צעד. כשהבטתי עמוק לתוך עיניה הירוקות
הכתה בי פתאום ההבנה: נמצאתי במקום הרחוק ביותר אליו אפשר
להגיע.