הבוקר צדה את עיני כתבה מוזרה וצבעונית במיוחד באחד מעיתוני
הבוקר הנפוצים ביותר, וזה לשונה:

סופרת הילדים אשת-אשכולות, רבת-הפעלים, הגב' ציקי חנון-צ'ימידן
שנודעה בשעתה בספרה רב-המכר (בעיקר בקרב פעוטות זבי-חוטם
וצבי-ישבן): "אני, ליאת ואיטי הקטן" שזכה לתפוצה של קרוב
ל-452,371 עותקים, נמצאה הבוקר על ידי עוזר הנקיון,
"בן-דודנו", שהגיע לביתה כמדי יום ד' בשעה: 9:00, בלב-ליבו של
הר-כביסה צבעוני להפליא שהגיע לממדים מדהימים של 2.10 מ' גובה
ו-5.00 מ' קוטר.

וכך מתאר "בן-הדוד" (ששמו שמור במערכת מטעמי ביטחון) את החוויה
שעבר:

בגלל שאני בא כל יום רפיעי לנקות את הביבי של החתולה שקוראים
אותה ביצי מהשטיח של הגב' צ'ימידן, אז באתי גם היום בשעה 9:00
בדיוק.  ובגלל שגב' חנון יושנת תמיד בשעה הזותי, היא נתנה לי
מפתוח.  אז אני בותח את הדלת, וככה כמו שאני בותח - נופל עלי
הר של בגדים, בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה, בחיית אללה! אני
נשבע לכם בנביא מוחמד! ומתוך ההר הזה קפצה בתאום החתולה הזותי
ביצי, מה שאני מנקה כל יום רפיעי את הביבי שלה בשעה 9:00 בדיוק
מהשטיח של הגב' ציקי.  צעקתי: "אללה הוא אככבר!" מרוב הבחד
ותכף רציתי להתגלגל מכל המדרגות.  אבל כמו שאני ככה מקשקש
בשיניים מרוב הבחד, אני שומע בתאום מין צעקות כאלה: הצילו!
מחבלים! פדאיון! אינתיפאדה! עראפת! ותאמינו לי כמה שרציתי
לברוח ככה נתמסמרתי יותר למקום, יעני "בסל", לא יכול להזיז
תרגליים מרוב הסקרנות ומרוב הבחד.  ומה ראיתי שמה בתוכו של
ההר-כביסה? מה? מין בתח קטן ובתוכו שתי עיניים, קרובות כאלה,
מסתכלות ישר עלי ומלמטה עוד בתח קטן שמתוכו שמעתי את הדיבורים
האלה.  ואאללה, חשבתי לעצמי: זהו שד יהודי! ובתאום הרגשתי כמו
מנוע טורבו וברחתי משמה כמו רוח... בשעה 9:30 בדיוק היגעתי
לבתח-תיקוה בריצה מרוב הבחד...

ולסיכום, הוסיף ואמר "בן-דודנו" המבועת: "אני לא אחד כזה
מג'נון שינקה הביבי של החתולה ביצי בבית הזה שיש בו שדים
יהודים, אפילו ישלמו לי 100 כבסים, אה.. כבשים לשעה!

השמועה על אודות המקרה המוזר הזה עשתה לה כנפיים ועפה
מפתח-תקוה לפרדס-חנה, דרך בני-ברק, לרמת-גן (שם עצרה לשתות כוס
גזוז בקיוסק של עזרא ליד קולנוע אורדע), הגיעה לתל-אביב, נכנסה
דרך חלון הקומה ה-16 ונחתה, מתנשפת כולה הישר על שולחנו של
העורך הראשי (החתיך) של עיתון בוקר רב-תפוצה.

לאחר שהעורך (העשוי ללא חת וללא קרחת) הרגיע את השמועה והיא
שבה לקצב דופק סדיר, התבונן בה היטב והבין שיש לו פה עסק עם
סקופה לא-נורמאלית.  מיד עלה על בלוק המכתבים הצהוב, התישב על
קולמוסו החד וטס משם כחץ-מקשת, בהסתיעו בחוש הריח (כי היה
רגיש, רחמנא-ליצלאן, לריח של שתן חתולים) ובחוש השמיעה (כי גם
היה רגיש, רחמנא-ליצלאן, להתרעות על פיגועים...) הישר אל מול
דלת דירתה של הסופרת הנודעת, הגב' ציקי חנון צ'ימידן כדי לחזות
במו עיניו (הכחולות מהממות) במתרחש.

וכך בצורה ציורית (עם נופך כחול) תאר את אשר ראה:

טרם הצלחתי לפתוח את דלת הכניסה לדירה, גהרו-נהרו עלי מאסות של
כבסים ואיימו להטביעני.  לא נרתעתי ופילסתי את דרכי בינות
למכנסי הג'ינס, חיתולי בד אפרפרים ושאר מיני בגדים משונים
מיד-שנייה ואפילו הצלחתי להדוף מעלי שמלת מקסי שחורה חטובה
ומחויטת מתוצרת "דונה גריי" שנעמדה מולי במלוא הדרה.  ואז,
ראיתי במו עיני את "ההר" ההוא, הר הכבסים הצבעוני המתנשא לגובה
של כ-2.10מ ובעל קוטר של כ-5 מ' נע לעברי בתנועות מעגליות.  לא
נרתעתי והישרתי מבט כחול בורק אל ההר שלא הפסיק להפטיר:
מכבסת, תולה, מקפלת, שמה בארון... מכבסת, תולה, מקפלת, שמה
בארון... וחוזר חלילה כמו תקליט שרוט.  התבוננתי היטב וראיתי
כי בגובה של 1.60מ' מהריצפה נפערו שני חללים בכבסים ומתוכם
סקרו אותי שתי עיניים ערמוניות, חקרניות ופוזלות בחינניות.
כ-10 ס"מ מתחתן נפער חלל נוסף בין מכנסי ברמודה כתומים וחולצת
טריקו בצבע בורדו מחוק ומתוכו בקעו המילים בניגון המונוטוני:
"מכבסת, תולה, מקפלת, שמה בארון..." וחוזר חלילה.

בה בשעה ובו במקום קיבלתי החלטה נמרצת, מקצועית ורבת השראה
לראיין את ההר:

ולהלן תוכן הראיון כלשונו:

אני:   מה... מה... מה... מה שמך? (גמגמתי קמעא)

ההר: ציקי חנון צ'ימידן, תעודת זהות: 496351

אני:   אבל זה מס' ת.ז. של דינה ברזילי?..

ההר: צבע עיניים כחול, צבע שיער ערמוני, הגובה 160 ס"מ, משקל
58 ק"ג, דינה, דינה ברזילי...

אני:   טוב, טוב, אני מבין כי יש לך פיצול אישיות, ומהו
מקצועך?

ההר: מכבסת, תולה, מקפלת, שמה בארון... אבל פעם הייתי סופרת
נודעת וכתבתי ספר בשם: "אני, ליאתי, איטי וגבי הקטן" בטח שמעת
אודותיו?!

אני:   כן, כן, ודאי, אבל אה... אה... איך הפכת להר-כבסים?
סלחי לי על השאלה הבוטה משהו.

ההר: תראה, אני אסביר לך. זה פשוט מאוד. מאז שאני מכבסת את
הבגדים שלי, של ליאתי, של איטי ושל גבי בעלי הקטן, אני תולה
אותם על חבלי-הכביסה במרפסת של הסלון עם זריחת השמש ומורידה
אותם לעת שקיעת החמה.  ככה איזה 4-5 מכונות ביום. לא הרגשתי
איך חלפו (לבלי שוב) 4 חודשים ופתאום מצאתי את עצמי מוקפת בהר
של כבסים.

אני:   ואיך את מרגישה שם?

ההר: תראה, לאמר לך את האמת (אתה ממש חתיך!), יש הרבה יתרונות
חיוביים בהחלט:

א.   מאז שאני פה אני יותר לא "מכבסת, תולה, מקפלת, שמה
בארון"

ב.   חוץ מזה לכבסים כמו שאתה בטח הבחנת יש ריח מאוד נעים ואני
לא מריחה יותר את הריח של השתן של פיצי.

ג.   מעבר לכך, אני לא צריכה להתפשט ולהתלבש יותר ולהתלבט
בשאלה האוניברסאלית הנצחית: מה אלבש היום?

ד.   ואם אני רוצה לישון - אני פשוט נשענת לאחור וכל ההר הזה
נשכב איתי, וכדי להרדם אני פשוט סופרת כבסים.  מעולם לא
הרגשתי רכות כזאת פושטת בכל איברי (אתה מוזמן להצטרף...).

אני:   ובכל זאת, אין אף חיסרון?

ההר: תשמע, נכון שקצת חם לי, ולמען האמת הייתי רוצה גם להתקלח
ולאכול איזה סנדביץ' מפעם לפעם.  אבל בסך-הכל אני מאוד מרוצה
ואני פנויה כעת לכתוב את ספרי החדש: חיי בתוך הר-הכבסים.

תגיד, יפיוף - נתקלת במקרה בליאתי, איטי וגבי הקטן? תמסור להם
ד"ש מאמא. ותעשה לי טובה, תרד למסעדה התאילנדית פה בפינת הרחוב
ותביא לי איזה עוף מוקפץ עם ירקות בסנדביץ' ושתי קופסאות L&M
מהקיוסק של מנחם ותבדוק באותה הזדמנות במסעדה אם לא תפסו את
פיצי והכניסו אותה לתנור...
ודרך אגב, כמעט שכחתי.  קודם היתה פה התראה על פיגוע, אז תודיע
בבקשה למשטרה.

ועוד משהו מאוד חשוב: אתה מוכן בבקשה לבדוק אם יש עוד כביסה
יבשה על החבל?

ועל כל אלה נאמר במסכת הקמא סוטרא:

אם ציקי לא באה אל ההר - ההר בא על ציקי"

ובדיני טוהרה, פרק ב', פסוק כד' כתוב:

אם נקלעת להר כביסה - מותר לך לא להתקלח במשך ו' חודשים, 24
שעות ו2.5 דקות

ובפרק הבא:

- האם נעתר העורך (המהמם) לרמזיה של הסופרת?
- מתי, אם בכלל, תצא הגב' ציקי מהר-הכביסה?
- מתי צפוי לצאת ספרה החדש?
- האם מצאה הסופרת את ליאתי, איטי וגבי הקטן?
- מה עלה בגורלה של החתולה פיצי?
- וגם נדון בסוגיה הנצחית, עתיקת היומין:
                        האם קיימים באמת שדים יהודיים?