כשהיא מסתכלת לי בעיניים אני מרגישה אותה חודרת אליי. ואף אחד
לא הצליח. אמא שלי עשתה זאת פעם, ועשתה בי חורבן. אבל היא...
היא פשוט מסתכלת פנימה. לא מזיזה שום דבר ממקומו. כאילו מסתכלת
על יצירת אמנות, כל כך מסובכת, כל כך מוסתרת בסימבוליזם,
וסתירות שאי אפשר למצוא התחלה אמצע וסוף.
זו כבר לא יצירה ספרותית. אבל היא שטה. ולא מבקרת. רק צופה
ומביעה פליאה. ומחייכת. כאילו קלטה אותי בשלמותי, ויודעת עליי
הכל.
למה אני לא יכולה לפעול, כשאני רוצה, רק בגלל שאסור לי. רק
בגלל שזה לא יהיה נכון, מבחינה הגיונית, מבחינת המעגל שאנחנו
נמצאות בו. ואני מקווה שהיא לא חושבת כמוני, כמעט בטוחה שהיא,
לא. אחרי הכל, למה שתרצה אותי, אני סתם.
לפעמים אני מנסה יותר מדי להיות בלתי נראית.
אז איך זה שאנשים עדיין רואים אותי?