באמצע המדבר. עמד לו הנסיך הקטן, בדמות ילדה.
היא ברחה לחפש איזו צפרדע, שתשחק איתה. הביטה אחורה וראתה את
הבית הגדול, נהפך לצל.
בנעליים לבנות משופשפות מרוב משחקים. שמלה אדומה שדהתה בשמש,
באמצע הנגב.
וירוק בתוך עיניים, שאף פעם לא כבו.
היא החליטה לחזור ולהתקרב קצת, הצל הגדול הציק לה נורא.
ושוב, זה היה בית. היא ידעה שזה לא באמת בית. שזה קירות.
התחילה לרוץ סביב אותה נקודה. מעגלים-מעגלים. ולא פסקה.
עד שהתיישבה. ובאמצע, היא הרגישה בטוחה. כי מסביבה הייתה חומה
שהגנה עלייה. היא בנתה אותה מחום הגוף שלה.
היא ישבה על שתי ברכיה, והתחילה לעקור את כל העשבים שצמחו שם.
אחד, אחד, אחד, מלא.
ואז נשכבה על הגב. והסתכלה על השמש, בדיוק בתוכה. והעיניים שלה
שרפו. אבל היא הרגישה חום כזה.
בשבילה זה השתלם.
היא רצה חזרה לתוך הבית מהר, לשטוף את הפנים. נכנסה לאמבטיה,
לקחה את השרפרף, והניחה ליד הכיור.
עלתה עליו, מתחה את קצות אצבעותיה. וראתה את השתקפותה במראה.
ילדה שרופה.
היא שטפה את הכול הכול הכול, אבל למרות זה, הצבע האדום לא
הסכים לרדת.
מאותו יום היא ידעה, שיש דברים שמשאירים חותם כואב. היא לא
יצאה יותר לשמש.

אמא שלה קראה לה בלי הפסקה. בסוף החליטה לענות. זהו זמן לאכול.
והיא לא רוצה.
היא רצה מהר במדרגות לקומה השנייה, וטרקה את דלת חדרה
מאחוריה.
היא קפצה אחורנית על המיטה, ונשארה שכובה על הגב. עצמה עיניים.
והחליטה, שבשבילה, זהו הזמן לישון... - לא!
הזמן לחלום...


- "תתפסי את החבל, נו, צריך למתוח את הרשת הזאתי!!" היא הרגישה
שונה, קצת גבוהה יותר.
היא תפסה את החבל בלי מחשבה. והפילה את כל רשת הכדורעף. פתאום
ראתה חבורה ענקית של בנות גדולות מתקבצות סביבה.
צועקות עלייה. היא לא הבינה למה בדיוק...
"טוב, משחקים מחניים"... אחת הילדות צעקה.
הילדה. שכבר לא כל כך קטנה. הרגישה מן רעד מוזר שכזה בגוף. רצה
לתוך מגרש המחניים.
זורקת כדורים, בורחת מפגיעות, פוסלת שחקניות. הגוף שלה פעל,
והיא ניסתה להבין למה היא משחקת משחק.
שאם היא חושבת על כך טוב, היא אפילו לא יודעת את חוקיו, אבל
היא שיחקה באופן כל כך מצליח.
דבר זה עוד יותר בלבל אותה.

פתאום היא ראתה ילדה. קצת משונה. הייתה לה צמה ארוכה, חומה, עם
צהוב כזה בקצוות מהשמש.
היו לילדה ההיא פנים עגולות כאלו, והיא אהבה אותה.
הן נכנסו לתוך כיתה ארוכה. מוארת בניאונים ענקיים. והיה זה יום
חם במיוחד, אבל הילדה הרגישה קור.
(היא רגילה למדבר...)
הילדה התיישבה ליד פנים עגולות. זו, שהיא אהבה.

חלוקת תעודות של סיום היסודי.
הצמה הארוכה של פנים עגולות כבר לא מרוחה בזהב, צהוב. היא חומה
כולה.
הילדה הקטנה, כבר לא קטנה, עמדה שם עם ג'ינס, וחולצה לבנה.
וחייכה.
השער השטני-בלונדיני שלה היה אסוף באופן פרוע.
הן התחבקו והרגישו משו שונה. והנה התמונות שעתידות לבוא...

יצאו מהמעלית, עם שקיות בידיהן לכיוון פחי הזבל.
והילדה הקטנה הביטה בפנים עגולות, כבר לא כל כך עגולות. והיא
ראתה בעינים שלה, אור.
היא אהבה את זה. היא הייתה בוהה שעות.
היא לא ידעה, שפנים כבר לא כל כך עגולות, מביטה בה גם.
מעריצה כל חלק. כל שטות.

הן עלו חזרה לבית (של פנים כבר לא כל כך עגולות), ורצו לחדר.
בחדר היו שני חלונות גדולים. הן חיפשו עטים, וצבעים, וניגשו
לחלונות.
הוציאו ראשיהן מתוך החלונות, והחלו מציירות את על הקירות
החיצוניים של הבניין.
כתבו שם שמות, הבטחות, אהבות. סיפור חיים.

פנים כבר לא כל כך עגולות, הסתכלה לרגע בילדה, נזהרת לא
ליפול.
הבינה באותו רגע בחיים לא תרפה, בחיים לא תעזוב - זהו הדבר
שהיא הכי מוקירה.
נסיך קטן, בדמות ילדה. מביט בה. והנסיך הקטן הזה אומר לה -
שהכול, מחר, הכול, תמיד יראה טוב יותר.

הילדה הקטנה הסתכלה על פנים כבר לא כל כך עגולות, וראתה פנים
טובות.
הילדה, ופנים טובות, הביטו אחת בשנייה. וצחקו צחוק מתגלגל
וקולני.
חברות.-

הילדה הקטנה הביטה סביבה, וראתה את החדר הקטן והמוכר, בקומה
השנייה.
היא חיפשה את פנים טובות המון המון זמן, ולא מצאה.
למרות שידעה שחלמה, הרגישה עכשיו שהיא ביקום מקביל.
דמעות ענקיות נפלו על לחייה האדומות.
היא לקחה דף, ועפרון, וציירה במדויק את פנים טובות, הבטיחה,
שלעולם לא תשכח.

כל יום הביטה בציור, דיברה אליה, אל פנים טובות, סיפרה לה כל
מה שעבר עלייה.
כשגדלה, פיסלה את פנייה של פנים טובות, לא על פי הציור, אלא על
פי הזכרון שבער.
פסלה, נלקח לגלריה לאמנות, בתל אביב. והילדה עמדה שם.
מצפה שאנשים יביטו, ויקלטו כמה אהבה נשפכת מתוך האבן.
היא מצמצה בעינים מספר פעמים. היא לא הבינה.
איך? זה לא הגיוני. איך?
היא ראתה את פנים טובות, צועדת למולה.
מתקרבת אליה לאט.
פנים טובות רכנה לעבר הילדה (כבר לא ילדה).
ולחשה לה באוזן: "הבטחתי לך, שבחיים לא ארפה."

הנסיך הקטן הבין כעת. חלומות מתגשמים, רק צריך לתת להם לחיות.


- נסיכה שלי, אני בחיים. בחיים. לא ארפה. אני נותנת לך את לבי
עכשיו. ואם אי פעם ארפה, זרקי אותו לפח.