הם מחטטים בה, מכתרים אותה במעגל כעופות דורסים שמתקבצים סביב
הפגר, מחפשים עוד דברים שהיו עוקרים ממקומם ושומרים לעצמם,
כמזכרת. לא דברים שהיא צריכה במיוחד.
מישהו מנקה את ידיו בממחטה לבנה שהפכה צבעה לאדום, אחרי שהוא
עקר את ניביה מהמקום. הוא מחייך בידיעה שהיא לא יכולה לראות את
ההבעה הזדונית שעל פניו. כמה אנשים קורעים לה את הלב ממקומו
ומתווכחים ביניהם כיצד לחלק ביניהם את השלל, והיא שומעת. אחר
כך היא כבר לא יכולה לשמוע.
היא לא בטוחה אם הם סיימו, אבל היא רק מזכירה לעצמה שנתינה היא
ערך עליון, ושחשוב מאוד לחלוק את אוצרותיך עם הזולת, ואלו היו
אוצרות אמיתיים. היא מרגישה גאווה.
חוץ מזה, היא לא מתנגדת, היא תתן להם את נפשה כדי שיגידו שהם
חבריה באמת באמת. היא תמשיך לחכות בעוד האצבעות הקרות מחפשות
מקום לא נגוע, תמשיך לחכות בסבלנות.
שוכבת שם. חיוך מאולץ, שכמו נחרט על שפתיה המצולקות במסמר חלוד
שגרם לחתכים לדמם מחדש, חיוך תמידי כזה, שלא ניתן להסירו, מרוח
על פנים מאורכות, צבועות בחיוורון צהבהב, חולני, שממוסגרות
בשיער ספק מתולתל ספק גלי, כהה ומלא קשרים. עיניה כבר לא שם.
מישהו לוחש "היא מתעוררת", וכולם מתפזרים, מותירים אותה
להתמודד עם העיוורון, החירשות ושאר המומים החדשים לבדה. אך היא
לא צורחת, כפי שבוודאי ציפו שתעשה, היא ממשיכה לשכב שם, ואז
מכווצת את שפתיה החתוכות לאחר שליקקה מהן את הדם, ושורקת
מנגינה עליזה. שביעות רצון היא בהחלט המילה הנכונה לתאר את
הרגשתה. לתת זה לקבל, היא מזכירה לעצמה בעידוד, ועוד מוסיפה
שלפחות את השפיות לא לקחו לה. היא תתמודד, היא יכולה, היא ילדה
גדולה, היא תמיד זאת שסופגת את המכות הכי כואבות במקומות הכי
כואבים, רק כי האחרים הזדקקו להרגשת עליונות. והיא, כן היא,
היא זו שסיפקה להם אותה, בגאווה גדולה.
לרגע היא כמעט מצטערת שהיא לא הספיקה לומר לאף אחד מחבריה
החדשים להתראות.
לרגע היא כמעט מצטערת שכבר אין לה איך לבכות. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.