ריקנות. משהו מלוח בזווית הפה יורד מהלחי החיוורת אל השפתיים,
בשקט, לא מפר את האיזון הטבעי שלה, לא קוטע את הרצף ההגיוני
שבדברים שעליהם היא חושבת, אם יש רצף כזה בכלל.
ואז שוב, התהליך חוזר על עצמו. משהו שם בפנים מתבקע, עולה על
גדותיו, ואז ניקווה ליד האף, יוצר אגם קטן של עצב, כמות צנועה
של אומללות.
ואז, זרימה איטית, מדגדגת, תחושה בטוחה וחמימה, משחררת כמעט.
ואז היא מהדקת את שפתיה, וזה נספג כלא היה, מותיר רק שביל בלתי
נראה של מליחות מבחוץ. מבפנים, מותיר כתמים שהיא לא רוצה בהם.
כתמים בלתי הפיכים, חרטות ששטות באגם מי מלח, אך לא יוצאות, רק
שוקעות ונספגות בקרקעית החדר השמאלי שבלב שלה, ממלאות את כולה
בבכי חומרי, לא משהו שממחטה יכולה לעצור. זה הנכס היחיד שלה,
ברגעים הכי קשים, והיא מאמצת את עיניה לעוד ועוד, ועוד.