כשהייתי קטן
כולם אמרו "כמה גדול!"
נראיתי בול כמו אבא
והיה לי הכל
אחר צהרים אחד
משהו פשוט לא הסתדר...
הייתי לבד בבית
עדיין מישהו איתי דיבר

"אנדרוגינז שחור"
הוא התחיל בקטן
אמרתי לו "אני בן שבע
במה העניין?!"
ובמקום לענות
הוא השמיע צופר
ומאז אותו רגע
כלום כבר לא אותו דבר

הוא גרם לי להבטיח
שלא אספר
אחרת הוא ילך לשחק
עם ילד אחר
כולם בכתה צחקו עליי
מה אכפת לי, הם לא ידעו
כך גדלנו שנינו ביחד
הוא ואני, אני והוא

בהתחלה היה כיף
היה לי חבר נחמד
שרק אני הכרתי
ואף פעם לא הייתי לבד
אך לאט לאט הבנתי
שאני בפנים מתפרק
ובכל פעם שנשברתי
הוא רק התחזק

"קול, בוא נאכל"
"לא עכשיו! אתה לא רעב!"
"קול, אני צריך להכין שיעורים..."
"איכסה, היסטוריה! לא אוהב!"
"קול, בבקשה, אני אוהב אותה..."
"לא אכפת לי! זאתי כוסית, תבגוד!"
"קול... מספיק, אני מתחנן..."
"עדיין לא...עוד! עוד!!!"

וככה בעצם
עברו השנים
כל יום כבר היה לי
הרבה פחות נעים
לא הייתה לי השכלה
ולא עבודה
אבל הקול לא יעזוב אותי
וזו עובדה

"קול, רק אתה נשארת,
בוא נקיים יחסי מין..."
"בסדר, בל לפני זה
קח את הסכין
אמא הייתה רעה אלינו
זו הייתה טעות
אתה עכשיו תהיה ילד טוב
ואמא תמות..."

הוא הכריח אותי לציית
כך איבדתי את כולם
לא נשאר דבר
פרט לסכין מוכתם
כשהייתי ילד חשבתי
שהיה לי הכל
ומאז שקצת גדלתי
היה לי הקול...