בהתחלה הם היו 5 הרוגים. אח"כ עשיתי "רענן" למסך והם הפכו ל-7.
ואני הרגשתי קצת כמו רוצח, או לפחות הורג ברשלנות.
ועל מה, על כלום, חוסר מחשבה או חוסר תשומת לב. בשנייה אחת של
שרירות דעת אדישה חרצתי את דינם של 2 לגורל איום ונורא. ואצבעי
חסרת המנוחה עודנה רועדת על מקשו השמאלי של העכבר, שהיה לי
להדק.
הראשון, אולי היה גבוה, והיה משתופף בחיוך מבויש בכל פעם שעבר
דרך דלת, אולי שיחק כדורסל בליגה למקומות עבודה. אולי הייתה לו
אישה שהייתה נמוכה ממנו בהרבה, ותמיד הם נראו מצחיק נורא כשהם
הסתובבו ברחוב חבוקים, אולי היה להם ילד. אולי בדיוק קיבל
קידום בעבודה, ותוספת משמעותית למשכורת החודשית, אולי הוא תכנן
להשתמש בכסף לקחת את אשתו לירח דבש שמעולם לא היה להם ולהשאיר
את הילד אצל סבתא שלו שמתגעגעת אליו. אולי הוא התעניין בספנות,
ובערוץ 8 היה באותו ערב ספיישל על הצי האנגלי בתחילת המאה
הקודמת, אולי לא.
השנייה, אולי קראו לה הילי, ואנשים תמיד קראו לה בטעות ליהי,
אולי זה עצבן אותה. אולי היא הייתה סטודנטית למשפטים שנה ג',
והתנדבה כל שבוע בתוכניות לסיוע משפטי ביפו, אולי היה לה ראיון
לסטאז' בפרקליטות. אולי ההורים שלה התגרשו כשהיא הייתה רק
ילדה, והיא חיה מאז עם אמא שלה שמחפשת את קרבתה, אולי היא
דווקא אוהבת את אבא. אולי היא יודעת לנגן על גיטרה את "פרפל
הייז" של הנדריקס, והייתה לה להקה שקראו לה "החברות של יבגני"
והם ניגנו לפעמים בפאבים ופעם אחת אפילו הופיעו ב"בארבי", אולי
הם כבר התפרקו. אולי היה לה חבר שמעריץ את הקרקע עליה היא
דורכת, והיא נפרדה ממנו כי מעריצים יש לה מספיק, אולי לא.
והלב שלי מתפוצץ לאלפי רסיסים הנבזקים באקראי בתוך קיבתי
הרועשת.
רצח, זה לא עניין לחובבנים.
הקורבנות יושבים לידי. אין כסא פנוי אז הם יושבים על הרצפה,
שניהם יושבים באותה צורה, הרגליים מקופלות והידיים מחבקות
אותן. והראש שמוט מטה, כמו שאני ישבתי פעם. והמבט שלהם נוקב,
נדמה לי, מאשים.
ואני מתנצל, בלי סוף, אבל הם לא מתייחסים אלי ורק נשארים
בישיבה הקטטונית שלהם.