עדיין מרגיש את המקום הזה. מרגיש שאני יכול לרדת למטה לפנות
שמאלה, ללכת עד סוף הרחוב, להתעלם מכל מיני נהגי טוק טוק
מציקים למיניהם, לחצות את הכביש, להתיישב באחד משולחנות העץ עם
מאפרות העץ ליד אנשים שאני לא מכיר ושמן הסתם עוד 10 דקות יהיו
החברים הכי טובים שלי. להזמין נס קפה עלית כמו בבית ולהדליק
סיגריה שאמנם רשום עליה מאלבורו לייט אבל כל קשר בינה לבין
הסיגריה האהובה מהבית מקרי בהחלט. לעשן ולהשתעל מטעם הלוואי.
לעלות לאינטרנט, לכתוב לך מייל ואז להזכר שאת כאן לידי אחרי
החודשיים וחצי שעברתי בלעדייך, את כאן שלי. איך ירדנו מהמטוס
מדלהי. אחרי כמה חודשים של חוסר מערביות מוחלט פתאום בנגקוק
הייתה בשבילנו העולם החדש, המערבי ביותר, המתקדם. את התחלת
לבכות, למה עזבנו את הודו, כמו שידעתי שתבכי שנחזור לארץ מבעוד
מועד, רק בגללך, שאת לחוצה לעשות ליל סדר בבית. קנינו סיגריות,
אחרי הסיגריות הטובות בהודו כבר התגעגענו לטעם הלוואי של
התאילנדים. נסענו במונית, חום אימים, והגענו לרחוב שלנו.
לקאוואסאן. כולם שנאו את הרחוב הזה, שילוב של סרחון המקומיים
וג'וקים ומאכלים לא ראויים לאכילה מוצעים למכירה, כמה סבל
עברנו ברחוב הזה, כמה פרידות. פגישות של יום יומיים שם ברחוב
ועוד פרידה ועוד פרידה. כמו ילדים שלא מבינים כמה קל לפתור
הכל. כמה קל לפרק מחויבות אחת בשביל אחרת. ואנחנו סובלים בטיול
שלנו. אני זוכר איך שבפעם הראשונה שנפרדו דרכינו, אני צפונה,
את דרומה, ישבתי שם, בחוץ על נדנדת העץ הגדולה. חיכיתי, אולי
תבואי, אולי זאת טעות, חיכיתי, חיכיתי. בחורה יפה וטרייה
התיישבה מולי. הגיעה עכשיו מהארץ, תוך 3 דקות עטו עליה כל
הנצים, ואני רק רציתי אותך שם. אז עכשיו היינו שם יחד. שוב
ישבנו על כיסאות העץ ועישנו סיגריה עם טעם לוואי. אפרנו
למאפרות עץ והזמנו נס קפה עלית כמו בבית. הלכתי לחפש גסט האוס,
משהו ברמה, כי עכשיו אני אתך ועכשיו שווה להשקיע. בכית שאמרתי
שאולי אני אשאר כאן קצת אחריך, אעשה קורס צלילה או אחפש את
עצמי בצפון. איזה בכי מתוק זה היה, בפעם הראשונה מאז ששוב
נפגשנו הראית לי שממש איכפת לך. אני רואה את עצמי אז, עם
המכנסי דייגים והחולצה הקרועה, עם 3 טבעות, עם חמישה צמידים,
עם שתי שרשראות. אני רואה את עצמי מאוהב. אני רואה אותנו. זוג
וירטואלי בעולם של דמיון. בועה גדולה של אהבה מבוססת על כלום.
אני רואה אותנו חוזרים לארץ, בשדה תעופה. אני רואה אותך באה
אלי לת"א אחרי שלושה ימים שלא ראית אותי. אני רואה אותך נבוכה,
לא מזהה אותי, התגלחת. פתאום זה לא הגבר שעיצבת. אני רואה את
השגרה החודרת, את העבודה, את הלחץ להיות בבית לא לבוא לת"א לא
לנסוע לחיפה. אני רואה את אותו הזוג שנפרד לפני קצת יותר מחצי
שנה, וחזר בשביל טיול שחציו אגדי וחציו חלום בלהות, אני רואה
שני ילדים שחיפשו להיות מאוהבים ומצאו את השותף הלא נכון, אני
רואה את עצמי. של פעם. שעוד ידעתי לאהוב שעוד האמנתי ברגשות,
שרציתי מישהי כל כך כמו שאני לא ארצה עוד אף פעם.