ערב יום ששי. גם אדם לא דתי יכול להרגיש בשוני המתחולל סביבו.
בשלווה המתחילה לרדת אט אט על פני הארץ, בכבישים העמוסים
המתחילים להתפוגג. האמת שהפעם הראשונה שנתתי דעתי לכך שיש הבדל
בין ימי ששי ושאר ימי השבוע היה דווקא שם, בנכר. וגם זה רק
בשבוע השלישי או הרביעי. קודם לכן הייתי יותר מידי עסוקה, לפזר
ציוני דרך, להציב גבולות לטריטוריה שתהיה רק שלי, לסמן את
הגבול, להניף את הדגל.

אני זוכרת את התחושה הזו כמעט כמו היום. אני פוסעת לאיטי על
הביקון סטרייט, בדרכי הביתה ופתאום נזכרת היום יום ששי, עוד
מעט השבת נכנסת. וכאן בבוסטון לא מרגישים שהיא כבר מאחורי
האופק, נעשה לי עצוב. למרות שמעולם לא הדלקתי נרות שבת ומעולם
לא קידשו אצלנו על היין, חסר לי השקט. מה לעשות בית חילוני,
יותר נכון בית  אתאיסטי כדת וכדין, עדיין לא מגן בפני כלום.

ולמה פתאום נזכרתי בתחושה ההיא מבפנים של העצבות?

אולי בגלל יום ששי ההוא?

אני מטפסת צפונה לביקור אצל הירושה הקשישה שלי שכבר אינה מוכנה
לזוז ממקומה. מעמיסה כל טוב, שני בנים ונוסעים. הכבישים עמוסים
כצפוי. אבל יש עוד מקום לשניים. ואני במקום לנסוע אקספרס הופכת
להיות מאסף. כמעט בכל תחנת הסעה מעמיסה איזה חייל או שניים על
מטענם. מורידה בצומת ושוב מעמיסה.

בשלב מסוים מתחילים הבנים להתעצבן. "אימא בקצב הזה לעולם לא
נגיע."
"אל תדאגו, נגיע גם נחזור ועוד יהיה לכם זמן לצאת לבילוי. מתי
אתם יוצאים בחצות נכון?"
"אבל אימא...."

"מה כל כך בוער לכם. כולם רוצים להגיע הביתה, גם החיילים.
אנחנו רק מטיילים, אז קחו אוויר. הרגעו."

בדרך חזרה מהזכרונות, הכבישים כבר כמעט ריקים, אפילו תחנות
ההסעה.

בסיבוב אני רואה אותו. מדי ב' לא תקניים. קיטבג שיותר גדול
ממנו, עוד תרמיל גב, עומד. אני רואה על פניו שהייאוש כבר גמר
אותו. כבר אין לו כוח להרים יד. אני עוצרת ופותחת חלון. מתוך
שאני כבר מכירה הוראות מטכ"ל, מציינת את היעד שלי. אני מגיעה
ל....

"דרך הכביש הישן או החדש"? הוא שואל.
"איך שתרצה." אני עונה. "מה שיתאים לך." הוא לא מאמין לי.
"אתה צריך ישן או חדש?" אני חוזרת על שאלתי.
"דרך הישן יהיה יותר מתאים לי."

אין בעיות. מעמיסים את הקיטבג מאחור, שיהיה מקום לרגליים.
"כמה זמן אתה כבר על הכבישים?" אני זורקת...
"איזה חמש שעות," עונה צבאית טלגרפית.
"אה... ממש מהצפון."
שותק.
"ומה? לא עוצרים?"
"רק לפעמים, כנראה רק אלה שיש להם חיילים בבית. האחרים
מתעלמים. תוקעים עיניים בכביש, כאילו אנחנו לא קיימים. אולי
מפחדים?"
הילדים שלי מאחור, מאבדים עניין. עוצמים עיניים, מטעינים
מצברים לבילוי הלילי.
"הנה הוא אומר," אחרי כשעה. "כאן תורידי אותי כאן." אני מסתכלת
עליו. "ומכאן איך תגיע?" רואה את הייאוש בפניו וגם את ההשלמה.
"לא נורא אסתדר..."
"ואם אכניס אותך פנימה זה יהיה בסדר?"
"לא צריך לטרוח, איך שהוא אגיע."
"תכוון אותי, טוב?"
הוא עדיין שותק.
"כאן שמאלה ותורידי אותי כאן... יש לי רק קצת ללכת עכשיו"
לא, לא אני מתקוממת. ממשיכה בנסיעה. "רק תנחה אותי... עד פתח
הבית, הרי השבת עוד מעט יורדת."

חולפת על פני שכונה של בתים קטנים, לא מהמפלצות שמעמידים היום
תחת כל עץ רענן. גגות אדומים, תחושה של ישראל של פעם. גינות
מטופחות, הבוגנוויליה רותחת באדום לוהט ושם אדם עסוק בטקס
הקדמוני של שטיפת מכונית עם צינור.
"תעצרי כאן."
פורקים את המטען. "ושלא תשכח את התרמיל."
מישהי רצה מתוך הבית. "יאיר שלי ... ואני כבר חשבתי שלא תגיע."
מנגבת את ידיה הלחות וגם את עיניה בסינר פרחוני.
והוא אומר לי. "חכי רגע טוב?"
מתעלם מאימו. נבלע בבית וחוזר כעבור אולי שלוש דקות, כבד.
"הנה זה בשבילך." בידו תבנית של תותים ענקיים, מבריקים. תבנית
כזו גדולה שכמעט ואין לה מקום על המושב הקדמי. כל תות פגז, אחד
יותר מפתה מהשני.
"מה זה אני שואלת?" עדיין קצת המומה מהכמות.
"זה בשבילך, בגלל שהבאת אותי הביתה, ספיישל."
"לא היית צריך," אני מגמגמת, נבוכה.
"אני יודע. גם את לא."
הילדים מאחור מתעוררים, מתמתחים. "הגענו כבר הביתה?"
"עוד לא, המשיכו לישון. יש לנו עוד קצת..."
עושה סיבוב פרסה. במראה שלפני רואה את האימא מפרקת ת'עצמות
ליקיר שלה. ואת הכלב מזדנב מאחור, כמעט מפיל את שניהם והזנב
מנצח על התזמורת.
מנפנפים לשלום וממשיכים.
"תגידי מהיכן התותים האלה?" שואל הבכור שלי, כשמחנים את
המכונית ליד הבית.
"אה זה לשבת....משהו קטן ומתוק לנשמה."

ולי לא נותר אלא לקוות שבאיזה שהוא מקום רושמים לי נקודות
ואולי יום אחד כשהבנים שלי יעמדו על הכביש במדים...