את יושבת בחושך. מעשנת סיגריה ומעמידה פנים כאילו דבר לא קרה.
מפלצת ירוקה, מתוקה שמפרכסת בתוכך מתאווה לאף לו טעימה מן
הטיפה המרה.
ואת, מעוררת רחמים ככל שתהיה, מכסה את ערוותך, בתקווה שתוכלי
לגרד טיפה, מכבודך הרמוס על הרצפה.
והשקט נוטף מסביב לקירות בניצוח קרני עשן, מנסה לפזר את סימני
הזמן.
הסיגריה, שאט נגמרת, מסמלת את חזרתך למציאות,
זו שאת על עצמך כופה. אני כולי בסך הכל כמו העגיל שתלוי לך על
האוזן, פשוט מתנדנד שם בחוסר מעש או הגדרה, מזכיר איזו שהיא
חיה,
שפעם היה לה אופי, כבוד, רצון או אולי חס וחלילה אפילו חוט
שידרה.
והשקט שנוטף עדיין מתוך הקירות בניצוח קרניים של עשן.
מחלק סוכריות עם בוטנים ופטריות, מאבד את סימן הזמן.
והחוסר החלטיות האמביוולנטי שלי כלפי עצמי מסתכם באיך לאכול את
האבטיח ולהשאירו שלם.
וכמה שאני רוצה לצאת נבון מכל הסיפור בסוף אני חושב יותר מידי,

מתעצל,
ומתעלם.