לחצתי על שבע והסתובבתי באגביות אל ראי המעלית המטונפת.
חייכתי חיוך מזויף ונוקע לחיים בעודי מלטף בחמלה את הפצעון
החדש.
איך אפשר לא לאהוב אותי. במיוחד לאחר שהתגברתי על פוביית
המעליות המפורסמת שלי.
צלצלתי בפעמון השירות וחיכיתי נצח או שניים. זה נתן לי מספיק
זמן להתחיל לתהות מה לעזאזל אני עושה. רסיסי המחשבות האלו תמיד
צצים ברגעי שקט מזדמנים ומעיקים. בדיוק כשקמתי לשאת את רגלי
משם, קול מתכתי אלקטרוני הקיץ אותי מהרהורי ואיפשר את כניסתי.
נעמדתי בכניסה כמו גולם מוחלט וניסיתי לברר איפה כולם. חיטטתי
בכיס מכנסי בעצבנות והוצאתי משם את ההזמנה. לא, מעל כל צל של
ספק היו אלה המקום והשעה המדויקים. דלפק המשרד היה נטוש, והרחש
היחיד אשר נשמע היה שעון הקיר האנלוגי שרק אימת לי את ההשערה
כי הגעתי בזמן. אט אט עשיתי את דרכי במסדרונות המשרד וניסיתי
לברר את פשר העניין.
בכל החדרים היו גליונות נייר, יומנים, מחשבים דלוקים ואף ספלי
קפה גדושים ומהבילים. לא ידעתי למה בדיוק אני רוצה לעבוד פה.
ניסיתי לדמיין את עצמי יושב באחד מהחדרים האלה, דופק את הראש
על מסך המחשב בעודי מנסה להסביר ללקוחה כי המדדים לא משקפים
מאום, לוגם ספל קפה חמישי לבוקר זה ובידי השניה משלח חץ נקמני
אל עבר הפוסטר של סטרייסנד אשר מקשט את דלתי. בכל זאת, משהו
באוויר כנראה הזמין אותי להיכנס פנימה יותר.
"פה..." המשיכה ההזמנה להפעיל את קסמה עלי, הפעם בקול באס
גברי.
פניתי לאחור וקרבתי לחדר ממנו בקע הקול. דפקתי קלות על הדלת.
"סליחה..." הפטרתי בהכנסי לחדר. "פשוט לא היה פה איש..."
"ממהר להתנצל..." השיב בחיוך שלמען האמת די הזכיר את חיוכי שלי
מספר דקות קודם לכן.
"חבל, תחסוך. בעבודה הזו ההתנצלות היא על בסיס יומי..." השיב
באטימות וחיוכו נמחה באחת כחלום אספמי. הוא הציע לי כסא
והתיישבתי.
הצעתי לו את קורות חיי בהיסוס קל. מן בליל של שורות הממצות את
חיי בפיתה. מעולם לא עשיתי זאת אך פעולה זו נראתה די טבעית
ומתבקשת. חבל שפרץ בצחוק בלתי מרוסן, באמת אבדתי עתה. מבוכה
החלה לפעפע בתודעתי. שפמו המעוצב השווה לו מראה מוטרד, תכליתי.
אולי כעוס.
האם גם אני אראה כך בעוד מספר שנים אם אתקבל לעבודה זו?
לאחר שנרגע לבסוף הביט ישירות בעיני הירקרקות והמשתאות. הכלב
המיניאטורי שקישט את שולחנו אף הוא הישיר אלי את מבטו המהנהן.
מה אני יודע בכלל.
"בוא נעזוב שטויות עכשיו." הטיח בי לפתע. "אתה נראה בחור צעיר,
בריא, אינטלגנט... מה אתה עושה פה?" שאל לבסוף.
הבטתי בו המום. זה לא שתסריט כזה לא עבר לי בראש. למעשה אף
סבור אני שזה היה התסריט השמיני במספרו מתוך בליל התסריטים
שטרחתי בפרוטרוט לנסח במוחי הטרוד והנוירוטי. אבל דברים כאלה
לא באמת קורים במציאות. אנשים לא באמת מדברים ככה. ליטפתי את
הפצעון בעצבנות כדי להירגע. כמה מזל שאני אני. יהיה בסדר.
"אתה רוצה שאעזוב?" היישרתי חוצפה רטובה וחלקלקה הישר לשדה
הקרב. כנראה שהתרצה שכן הפעם חיוכו נראה כן יותר.
"אתה בסדר אתה... אין צורך לעזוב. בוא פשוט תספר לי מה אתה
עושה פה, רק בשביל לסבר את אזניי..." התרווח על כסאו בנינוחות
מנהלית.
הבחור רצה סיפור. מוזר, גם אני למעשה. הוצאתי מכיס מכנסי את
הפתק שנשבע שראה ימים מתוקים יותר בחייו ושיטחתי אותו על
שולחנו.
"אוו..." נירתע לאחור לפתע ונזדעק. "מאין זה?"
"זה בדיוק מה שבאתי לשאול אותך. אתמול בבוקר זה מה שהמתין לי
בתיבת הדואר."
הוא נטל לידיו את פיסת הנייר הזו, ואישוני עיניו שיחקו פינג
פונג למשך מספר דקות ארוכות כאשר בחן אותה. הבטתי בגופו ומדדתי
אותו מכף רגל ועד ראש. ממחר אתחיל שוב כפיפות בטן. לפחות חצי
שעה ביום.
לאחר שסיים, קיפל הוא את הפתק יפה ולאט, והכניס אותו לכיס
חולצתו. שפמו לא שיקר. הוא באמת נראה טרוד למדי.
"תראה... אדוני... מה שמך?"
"שאול." עניתי במבוכה מלחששת. מה לעשות שעשרים וחמש שנים אני
קיים על הפלנטה הזו ועדיין... לא קל.
"שאול..." המשיך את דבריו באמפתיות נוספת לאחר ההתוודעות לשמי,
"אני מאוד מצטער שהיית צריך להביא את עצמך עד כאן לחינם. אין
לי מושג מי שם את הפתק הזה בתיבת הדואר שלך היום בבוקר, אך
מדובר בתרמית זדונית, ואם תשאל אותי - מאוד רחוקה מלהצחיק.
חושש אני שאין לי מה להציע לך כאן מבחינה תעסוקתית. עכשיו תסלח
לי, אני חייב לטוס... צר לי. ושיהיה לך יום נפלא." קם הוא
מכסאו בעוד מחפש הוא את מקטורנו, ומיהר לכיוון דלת הכניסה.
"לא!" הבליח קול מופתע ואימתני, כנראה מגרוני. "המתן רגע!
בבקשה, אדוני! אתה חייב לי כמה הסברים... אנא ממך, הקדש לי
מספר שניות מזמנך והסבר לי מה אני עושה פה..." התחננתי כמעט.
לעזאזל הכבוד.
הוא לחץ על כפתור המעלית והביט בי במבט עמוק ושקול. הבטתי חזרה
הישר אל תוך עיניו. היה רגע מסוים בו אני סבור כי הבנתי מה
עשתה על אצבעו טבעת נישואין. אחר, ידו השמאלית מצאה דרכה אל
שכמי. המגע הזה, מה היה בו?
מבטו נעשה רך רך. היתכן כי היה זה אותו האדם שדיבר מולי לפני
דקות אחדות בחדרו? השעון נעצר, כמו גם נשימותי הכבדות לבסוף.
"אתה צריך להבין משהו..." הנמיך את קולו והאט את קצב דיבורו.
"כשניכנסת היום לחדרי משהו בך נראה שונה. לקחו לי מעט רגעים
להבין מדוע, ואולי עכשיו קצת יהיה קשה לך להבין את זה, אבל..."
כיחכח לרגע בגרונו על מנת להרווח זמן מה לארגון הדברים,
"...אז הבנתי כי משהו שכפי הנראה מאוד בולט באישיות שלך שיקף
לי את עצמי לפני מספר רב של שנים.." קולו נעשה עמוק.
"אתה מבין... גם אני קיבלתי את ההודעה הזו ממקור אנונימי ערב
אחד..." הניח לכתפי והתייחד לפתע עם זכרונו.
"רק שההבדל הוא שאותי לבסוף הם כן קיבלו לעבודה הזו ועד
היום..." החל משחק בעצבנות בשפמו, "עד עצם היום הזה אני נשבעתי
שלא אגרור אחרי עוד אנשים למשחק המלוכלך הזה. אם הייתי יודע אז
על העבודה הזו מה שאני יודע היום, תאמין לי... הייתי קם ולוקח
את רגלי מפה. אבל אני את החיים שלי כבר בזבזתי. משהו בך נראה
אחר... אתה עוד תהיה מישהו. זו מן חובה שלי כלפיך, ואתה יודע
מה? זה די משונה, אני לא ממש יודע למה. הרי אנחנו לא מכירים
באמת... אז בבקשה... אל תשאל יותר מדי שאלות, פשוט תודה לי
ותמשיך ללמוד, תמשיך לחפש מקומות. אתה יכול לשמור, למלצר או
אפילו סתם לשדוד הורים ותעביר קצת שיעורים פרטיים. תחפש משהו
אחר... שלום." נשבר מלחכות והעדיף את המדרגות. נותרתי עומד שם,
מתמקד על דמותו המתרחקת.
מה קרה פה?
כשהגיעה המעלית לחצתי על קו"ף ושוב העפתי מבט אל עבר המראה.
הפצעון העיקש קרץ אלי ברוב תעוזתו מהשתקפות בבואתי, חורץ לי
לשון ורדרדה.
כנראה כשלתי בגללו, חשבתי. ואולי פשוט יש ימים כאלה. מן חוקיות
שכזו, שכולם בסך הכל די משתדלים להבין במשך חייהם. היום, למשל,
לא הבנתי אותה. לא הבנתי כלום. הרי ממילא זה לא תלוי בי.
הבטתי בפצעון ממושכות, ולבסוף שלפתי ציפורניים חדות וסגרתיהן
עליו.
חייכתי חיוך מוזהב של מיליונים. כמה אני יפה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.