מעבר למסך עבה של עננים, שדות אין סופיות השתרעו למחקים, עד
שנעלמו מאחורי קו האופק הערפילי. זו הפעם הראשונה שיוזף זכה
לראות את הנופים האלה מהאוויר. מספר שעות מאוחר יותר הוא כבר
ישב במושב מרופד ברכבת חורקת, שחצתה את אותם השדות בדיוק, בדרך
מזרחה. לאורך כל הדרך יוזף הביט החוצה דרך חלון הרכבת, וסירב
להסיר מבטו מהנופים המרהיבים האלה. הוא היה זקן וזה היה יום
הולדתו ה 85. למעשה זה היה יום שחרורו ממחנה ההשמדה בו הוא עבד
בכפיה בגיל צעיר יותר. את יום הולדתו האמיתי לא זכר, וכל
משפחתו נספתה באותם המשרפות שהוא תפעל אז לא היה מי שיזכור את
התאריך במקומו.
יוזף המשיך להביט בנופים המרהיבים שאותם לא ראה כבר למעלה
מששים שנה, פולין, 2005. הרבה השתנה אבל הטבע נשאר כמו שהוא,
והרי יוזף פינקלשטיין היה חובב טבע מאז ומתמיד. יש הטוענים
שהוא רק מתחזה לאוהב טבע. משה גרינפלד, אחד מהם, היה על אותה
רכבת. לא פלא שכשהוא עבר ליד כיסאו של יוזף הוא נעצר והביט בו
בשנאה.
"תמשיך לשבת ככה בנוח, מר פינקלשטיין, למה לא? הרי את העמידה
הממושכת כבר עמדת פעם אחת וזה הספיק, הלא כן?" הוא צעק.
"אכן זה הספיק, אבל אני אעמוד שוב, כשאראה זאת לנכון" השיב
יוזף בקול רם מבלי להסיט את מבטו מהשמשה.
שניהם ידעו על מה הם מדברים, שניהם היו באותו קרון ברכבת המשא
שהסיעה אותם למחנה ההשמדה, שישים שנה לפני כן. הקרון היה עמוס
באנשים והיה מלא ריחות מוזרים, קודם ריח הזעה, אחר כך ריח
מסריח שבא מהשירותים המאולתרים בפינה הרחוקה, ולבסוף ריח
המתים. כולם נסעו בעמידה בקרון הזה, כך גם יוזף ומשה. מי שלא
עמד, לא עמד מאז לעולם.
"אל תטרח לעמוד, טרח זקן שכמותך, ממילא אין לכך משמעות בעיינך"
נזף לעומתו משה, שישים שנה מאוחר יותר בקרון רכבת על אותם
הפסים, והחל ללכת משם.
"אתה טרח זקן בדיוק כמוני..." צחק יוזף, "ובאשר למשמעות, אוכל
רק לומר שכל אחד מוצא משמעות במעשיו הוא" המשיך יוזף, כמרמז על
כך שהוא מנוסה יותר ממשה, למרות ששניהם עברו כברת דרך ארוכה
בחייהם.
משה נעצר, הרהר לרגע, רטן, והמשיך בדרכו במעלה המעבר בין
המושבים.
על שום מה היריבות הגדולה כל כך ביניהם?
אולי זה משום שיוזף עזב את ארץ ישראל שנתיים אחרי שעלה, והלך
להיות יזם ואיש עסקים בארצות הברית?
יכול להיות שזה בגלל שהוא לא הקדיש חלקיק מהונו לזיכרון השואה,
והעדיף להתעלם מהשואה במשך כל חייו?
היו הרבה סיבות לכך, החל משהפך לחמדן ותעב בצע, וגם משום שלא
הסכים להשתתף במתן עדות לדורות הבאים. אבל הדבר שהקצין את זעמו
של משה כלפי יוזף הכי הרבה, היה הדבר הבא:
כשנה לפני אותה נסיעה ברכבת בפולין, הכריז יוזף על מיזם תיירות
עתידני. הייתה זו הפעם הראשונה שיוזף הראה זיקה לעברו כניצול
שואה, אבל לא כפי שחברי הילדות שלו קיוו לה.
"מחנה ההשמדה אשוויץ עומד על תלו כבר למעלה מחמישים שנה" התחיל
יוזף את נאומו הגורלי,
"ועם כל שנה שעוברת, אשוויץ מאבד את חזותו." הקהל ההמום לא ידע
למה לצפות, ואנשי התקשורת שהיו במקום החלו בפרשנויותיהם.
"אשוויץ מתחיל לאבד קהל. תושבי העיירה הסמוכה מתחילים לרעוב
ללחם כשמספר העולים לרגל הולך ומתמעט מחודש לחודש..." הוא הביט
בפיות הפעורים שהתהוו מולו באדישות רבה, וחזר לפיסת הנייר
שממנה קרא.
"גבירותיי ורבותיי, צריך להחזיר לתושבים את לחמם, צריך להביא
עוד מבקרים למקום, ולשם כך, צריך להחזיר למחנה ההשמדה את
קניינו החשוב ביותר, את האוטנטיות שלו..." בעוד הוא אומר את
הדברים הללו הוא התקדם אל עבר הפרגוד שמאחוריו וכשסיים את
דבריו הסיר אותו וחשף את הפלקט שהוסתר מתחתיו.
"הנה לפניכם, קהל נכבד, אשוויץ המשוחזר במלוא הדרו..." יוזף
הצביע בגאון ובגאווה על סרטוט מדויק להפליא של מחנה ההשמדה,
כשבו מצויים קרונות רכבת משא, תאי גזים פעילים ומשרפות שפולטות
עשן שחור. הקהל המכובד שנכך באולם לא יכל להסתיר את התפלאותו.

כך גם משה לא יכל להסתיר את התפלאותו, כששמע על כך שהפרוייקט
אושר ועבודת השיפוץ בעיצומה.
וזו בעצם הסיבה שהוא היה על אותה הרכבת בדיוק, בפולין, שנה אחר
כך. כדי לראות במו עיניו את אשוויץ המשוחזר.
משה המשיך להתהלך ברכבת הלוך ושוב, מנסה לעבור על פניו של יוזף
בלי לשים לב, אבל המחשבה המשיכה להציק לו. מדוע יוזף, שעבר כל
כך הרבה עינויים במלחמה, ונכפה כמו משה לעבוד במחנה השמדה
ולהרוג במו ידיו את אחיו היהודים, מדוע דווקא הוא, עלה עם
הרעיון הזדוני הזה לבנות מחדש את אשוויץ עד כדי מצב של תפקוד
מלא. השאלה הזאת לא יצאה לו מהראש, עד שבשלב מסוים הוא לא יכל
עוד להמשיך לסבול אותה והתיישב ליד יוזף.
"אתה השטן בעצמו" לחש באוזנו של יוזף.
"שטן או לא שטן, כבר אמרתי לך שאני רואה במעשיי משמעות גדולה"
אמר לו יוזף כמדבר לעצמו.
"איזה משמעות גדולה, עילג שכמותך?! משמעות של הרבה כסף? כמה
מסעדות תבנה מסביב לגדרות התיל של המחנה? בטח תדאג גם שהן
יגישו מנות אוטנטיות כמו 'מרק קליפות תפוחי אדמה'! אולי גם
תגרום לסועדים להרוג אחד את השני כדי להגיע לסוף התור!" נזף
משה על יוזף, שחייך לעצמו באליצות.
"זה דווקא רעיון לא רע בכלל" השיב לו יוזף בחיוך, ואף הוציא
פנקס ורשם לעצמו מספר מילים.
"זהו זה" פסק משה. "דעתך השתבשה כליל. איך אתה יכול אפילו
להגיד דבר כזה? ואתה בעצמך סבלת סבל עולמי במחנה הזה, הרי אני
הייתי אתך!" צעק משה, והמשיך:
"זה מה שהחלטת לעשות כשתצא? לבנות את המקום מחדש ולגרום לאנשים
שמבקרים מרצונם החופשי להרגיש מה שאתה הרגשת?" משה הביט חזרה
אל החלון והחיוך על פניו דומה שירד במקצת.
"השואה שינתה אותך, משה, היא שינתה את כל מי שהיה במחנה הזה"
פסק יוזף.
"נכון," אמר משה, "אבל אותך, מסתבר, היא לא שנתה".
"-אני החלטתי שלא אתן לה לשנות אותי, ואני עדיין דוגל במחשבה
הזאת" השיב לו יוזף.
"-ובמקום זה הפכת למפלצת. לא למדת כלום ידידי, כלום."
"למדתי! למדתי מספיק לכל החיים!" צעק עליו יוזף והסתובב חזרה
אל עבר החלון.
משה הרהר קצת ואז קם והלך.
הרכבת המשיכה בדרכה לכיוון מזרח, השעה הייתה שעת צהריים מאוחרת
והשמש בקושי האירה את דרכה מבעד לסבך העננים.
פתאום מקדמת הרכבת נשמעה קריאה "אנחנו נמצאים כעשרה קילומטר
מאשוויץ!".
עם הקריאה שניי בני אדם חשו איך ליבם דופק וגופם מתחיל לרעוד.
לשניהם הייתה זאת הפעם הראשונה באשוויץ מאז המלחמה. יוזף
התרומם ממושבו, תפס את החלון כמשענת ונעמד על שתי רגליו. משה
שכבר עמד התקרב לחלון והתפלא על כך שאין שינוי בנוף, שנשאר
אפרורי וחדגוני כשם שהיה כל הדרך.
"אין שום שינוי בנוף... בדיוק כמו אז, שום דבר שירמוז על מה
שעתיד לקרות..." הרהר לעצמו.
לפתע חושך ירד על הרכבת, והיא נכנסה בשערי מגדל השמירה המשולש
של אשוויץ. יוזף הביט מהחלון בניסיון לקלוט בעיניו כמה שיותר
פרטים בו זמנית. ניכר היה שהוא היה להוט לצאת מהרכבת ולעמוד
במרכז יצירת המופת שלו. לעומתו, משה התרחק מהחלון במהירות
כמעיין הרע והתיישב במושב המרוחק ביותר מהחלון. הוא הוריד את
מבטו אל רצפת הקרון והחל לבכות.
הרכבת נעצרה בחריקה ממושכת של הגלגלים, והדלתות נפתחו מול
מדרגות שהותקנו על הפלטפורמה המרכזית באמצע המחנה.
"סוף סוף!" צעק יוזף בפתח הקרון, כשידיו פרושות לרווחה מול
המחנה המשוחזר.
"איזה יופי! לא רואים אפילו את השחזור עצמו!" הרכבת הייתה
גדולה וחרף ידיו המורמות יוזף היה גמד קטן לאומתה, אולם כשלפתע
עזב את השליטה בידיו והם נפלו לצדי גופו, השתנה היחס והרכבת
איבדה מחשיבותה. יוזף השתתק, ונשען על צד הפתח. הביט מסביב
בעיניים פקוחות כמי שמחפש משהו.
לפתע החל ללכת במורד המדרגות, ואז לאורך הפלטפורמה.
"אני זוכר את המקום הזה..." החל לייבב,
"אני הייתי פה וכאן לידי... אימי..." הוא הושיט את ידיו לימינו
כמנסה לאחוז באמו אך ללא הצלחה.
"אמי הייתה פה! איפה היא?" הוא הביט בעובדים שהיו מסביבו
בהשתוממות שהפיגה לרגע את זעמו, אך אז חזר וצרח,
"לאן לקחתם אותה! היא כבר לא פה לידי!".
הוא החל לרוץ לעברם ולפתע קפא במקומו.
"רגע... גם אבי ואחותי היו פה, אבי החזיק בידו את אחותי הקטנה,
גם אותם לקחתם ממני!" הוא ניסה להמשיך לרוץ אבל אז עיניו נתקלו
בארובה, שהוציאה עשן שחור וסמיך, שאפף את כל המחנה ויצר אפלה
מלאכותית כל שעות היום.
"לשם לקחתם אותם..." הוא הצביע על העשן, אבל הוריד את אצבעו
לכיוון הכניסה והירידה אל המקלחות התת קרקעיות. פניו היו
כועסות אבל נתמלאו פתאום תקווה. בשארית כוחותיו החל לרוץ יוזף
בן ה 85 בערך לכיוון הירידה עד שהגיע אליה, הביט אחורה בכניעה
והמשיך במורד המדרגות.
חדר אפל ובו אורות חירום קטנות שהעירו אותו חלקית התגלה מולו.
החדר היה מצויד במתלים לבגדים, ספסלים לישיבה ודרגשים לנעלים,
אך היה פתוח וריק כמעט לגמרי. לא היה שום ספק שהחדר ריק מאדם.
הקשיש לא התייאש, הוא רץ לעבר הדלת הרחוקה, נעזר בקיר כדי לא
ליפול, נכנס לחדר המקלחות. החדר הזה היה ריק גם הוא, ואוכלס רק
בראשי מקלחת נתלים מהתקרה, ועוד דלת, בקיר הרחוק.
יוזף לא התייאש, והמשיך בריצתו המשוגעת אל הדלת הרחוקה. כשפתח
אותה התגלה מולו חדר נוסף.
יוזף הביט בהשתוממות. השקט ששרר בשתי החדרים הראשונים לא שרד
כאן, וקולות הנפץ של עצים מתלקחים באש מילאו את החדר, וכך גם
האור והחום. השהייה בחדר הייתה בלתי נסבלת אז יוזף מיהר
להסתובב בין הכבשנים הלוהטים ולחפש את משפחתו. הוא חזר לדלת
ממנה בא, כשהבחין בעוד דלת אחת.
הוא רץ לכיוון הדלת אך משהו בו הפסיק את רצתו והוא נעצר לידה.
הוא פתח אותה לאט.
באמצע היער עבר גדר תיל, מאחורי הגדר קיר ארוך וגבוה הסתיר מה
שהיה מאחוריו. בקיר הייתה דלת, שנפתחה לפתע וממנה הציץ ייצור
מיואש. היצור יצא לכמה שניות, הביט מעלה וחזר לתוך החדר כשהוא
סוגר את הדלת מאחוריו, ונועל את קרן האור האחרונה שליוותה
אותו, יחד עם הדלת.
מעל הקיר ההוא, גבוה מעליו, היה עוד פתח.
הפתח היה פתוח מאז שאיזה משוגע החליט לשחזר את המחנה, וממנו
יצא עשן שחור. העשן השחור יצא אל שמי אשוויץ האפורים, ופיסות
האפר שליוו את העשן נישאו ברוח הקלילה ונחתו ברוגע על אדמת
פולין, שנוצרה גם היא מאפר דומה, לפני שישים שנה.