שנאה ואהבה הפכו חברות טובות כבר בכיתה ג', לאחר שהמורה פנינה
הכריחה אותן לשבת ביחד. אהבה ריחפה בשיעורים, מבטה נדד לחלון
לעיתים קרובות מדי, והפתרון היה להושיב אותה ליד שנאה, שהייתה
ממוקדת מאוד. למעשה, שנאה הייתה התלמידה הטובה בכיתה.
תוך חודש אהבה ושנאה היו בלתי ניתנות להפרדה, חברות נפש. דיברו
על הכל, צחקו ביחד, בילו ביחד, למדו למבחנים ביחד. ביחד ניהלו
את ועדת הקישוט, וביחד קפצו כיתה. כך עברו השנים, ונדמה היה
ששום דבר לא יפריד ביניהם, כאילו היו שתיהן הגדרה מהלכת
לחברות, לקשר נפשי עמוק. עד שבכתה ח', ללא שום התרעה מוקדמת,
שנאה התאהבה.
כעס הגיע מאוחר יותר בשנת הלימודים, לאחר שעבר עם הוריו מתל
אביב. הוא היה הילד הכי חמוד בכיתה, ושנאה התאהבה בו כמעט
מייד. בתחילה היו אלה חיוכים שזרקה לו, עד שהחל להחזיר, ועד
מהרה כבר רקדו יחד בכל מסיבות בית הספר. הציונים של אהבה החלו
להתדרדר שוב, וביום שני אחד, כשאהבה נכנסה לכיתה ומצאה את
שולחנה שומם, ואת שנאה וכעס ישובים יחד, מצחקקים ומתלחששים,
ידעה שהכל נגמר.
"איך את עושה לי דבר כזה?" היא צרחה, "בשבילו נטשת אותי? בשביל
היצור הזה?"
כעס החל לקום, אבל שנאה סמנה לו לשבת.
"כעס לא קשור אלייך," היא אמרה לה, "הוא קשור אליי. הקשר שלנו
מאוד טבעי לי, הוא גורם לי להבין מה אמיתי, מה באמת חשוב."
"את רוצה לומר לי שהחברות שלנו לא חשובה לך? לא אמיתית?" אהבה
שאלה, כמעט על סף דמעות.
את פשוט חולמנית מדי," שנאה ענתה לה בעדינות, "הראש שלך מעופף
בעננים ובשאר חלומות לא מציאותיים. עם כעס אני נשארת עם
הרגליים על הקרקע. הכל הרבה יותר הגיוני ומציאותי."
אהבה בהתה בה, בוכה, רועדת, מתייפחת, ושנאה עמדה מולה, רגועה,
נינוחה, שלווה. "אין לנו עתיד, לי ולך," שנאה אמרה לה, "עדיף
שזה ייגמר ככה. כאן ועכשיו."
שנאה וכעס המשיכו יחד, והם ממשיכים יחד עד היום. כעס אפילו
הכיר לאהבה את בן דוד שלו, צער, וגם הם ביחד כבר הרבה שנים.
אהבה ושנאה נפגשות מדי פעם, בארוחות ושאר אירועים משפחתיים.
אהבה מספרת לה על קשתות בענן וגבהות ירוקות, ושנאה מחייכת
ומהנהנת בנימוס, לא מבינה איך צער לא הצליח לקרקע אותה עדיין. |