החלטתי לשים הכל בצד. את כל המחשבות הנוראיות, החרדות המטופחות
שלי, לוקחת את הכל ושמה בצד ואשתדל שלא לגעת בהן יותר.
התעייפתי.
אני חצי בן-אדם. הנשמה שלי שחורה. עצובה. מיואשת. פסימית.
הנשמה שלי שפעם היתה, כבר לא.
אין לי כוח להתחיל לפרט מחשבה מחשבה, חרדה חרדה. גם הכתיבה
מזמן כבר לא. פוחדת להכנס לזה ולהודות בכל הדברים הנוראיים
האלה שמתרוצצים בתוכי. אני שותקת המון זמן. במקום לכתוב
ולהודות אני פשוט מרחיקה ממני את כל אותן מחשבות וממשיכה הלאה.
אומרים שהכי טוב להתעלם מהן, אבל זה לא נכון. הן מחלחלות בי
לאט לאט ולא עוזרת לי ההתעלמות.

איך אני משחררת אותי? אני רוצה לנוח.
נשימות עמוקות. קשות.
מחשבות כמוסות שאין שום סיכוי שאוכל אי-פעם לדבר עליהן.
זה רק אני והמחשבות שלי. לכולם יש מחשבות. וכל אחד עסוק עם
המחשבות שלו. ואף אחד לא ממש...

כוססת ציפורניים. דופק מהיר. חום גוף שעולה. פתאום חם לי.
תזזיתית.
קשה לי לנשום.

להתחיל הכל מהתחלה. הלוואי. חלום.


2004