על הספה הכחולה של הפסיכולוגית שלו אסף דיבר על עינת. הוא בהה
בשמיים האפורים וטיפות הגשם העדינות שהתדפקו על החלון הגדול
התדפקו בגסות בתוך ראשו. 250 שקל חדש לשעה. המחשבות שלו התפזרו
לכיוונים אחרים בזמן שהפסיכולוגית דיברה על איזה מבחן עם כתמים
של גרמני אוסטרי אחד וניתחה לו למה הוא ראה שם מלאכים. אסף לא
יכל שלא לתהות כמה כסף יכול היה לחסוך במהלך השנים. הוא היה
יכול לנסוע לאירופה ולשבת כל הלילה באיזה בית קפה ארטיסטי, זה
בטח כבר היה נותן לו השראה. כנראה היה מטייל בלונדון. האפור
הגשום שלה תמיד משך אותו ובעצם עכשיו כשהוא חושב על זה הוא בטח
לא יסתדר שם. הפאסיביות שלו אף פעם לא הפריעה לו, תמיד היה מי
שידאג לו. פעם היו אלה ההורים שלו שתזמנו לו את החיים עד שעינת
הגיעה והצילה אותו, כדי שתוכל לנווט אותו בכיף על גבי אסירות
התודה שהעניק לה.
זה כבר שנה שהם גרים ביחד ואסף עושה קניות. עינת לא מאמינה
בשוויון זכויות אז הוא גם מוריד את הזבל כל בוקר ישר לפח הירוק
מאחורי הבניין. בדרך החוצה הוא חוטף קרטון חלב וקערה קטנה
בשביל החתולה השחורה מלמטה. יש בניהם הסכם: הוא נותן לה חלב,
והיא?
היא בתמורה מזכה אותו במבט חתולי ושטני במיוחד שגורם לו להרגיש
עליונות מוזרה שכזו. פעם הוא קרא איזה מאמר על האימה שחתולים
משחררים מהעיניים שלהם ולא הבין איך אפשר לכנות את השלווה
האלוהית הזו אימה. עינת חושבת, שצריך לגרש אותה משם ופעם היא
אפילו הזמינה את הפקח העירוני שלא הבין למה אסף עומד שם בעצבות
קרירה שכזאת.
עכשיו הוא חש אימה. אחרי כמה ימים החתולה חזרה
וכשעינת ביררה אמרו לה שהיא שרטה את הפקח וברחה. אסף החביא
חיוך קטן כשנתקל בעיניה השטניות ויחד עם זאת המשלימות עם קיומה
של החתולה ומימון קערת החלב היומית שלה. פתאום הם נראו לו קצת
דומות.
בוקר יום שלישי, פעמיים כי טוב, התחיל בקרירות יחסית. אסף קם
באי רצון וניסה לדחוק עצמו לג'ינס הקרוע, שעינת קנתה לו ליום
הולדת, כי חשבה שלא יזיק לו שינוי תדמית קטן. הוא בחר בחולצה
שחורה, שגזר את הצווארון שלה עוד כשהיה צעיר ונזכר ב-250
השקלים שלאמא שלו היה חבל לבזבז. את הקפה של הבוקר הוא שתה
באיטיות תוך דפדוף אינטנסיבי בעיתון שקנה לפני שבועיים. הוא
הכניס את החלב למקרר וחיפש פרוסת עוגה, שהשאיר על המדף העליון.
פתק שבלט באדום חיוור משך את עיניו והזכיר לו את הפגישה עם
הפסיכולוגית באחת-עשרה. אסף הסתכל בשעון וכשראה את המחוג הקטן
מצביע על 10 ואת הגדול ממנו בזוית של 45 מעלות הוא נתקף געגוע
משעשע ל-45 הפרטי שלו במתמטיקה. הוא הרים את שקית הזבל שעינת
השאירה לו בפינה וחטף קרטון חלב מהמקרר יחד עם המפתחות מהשידה
שנדחקו לכיס האחורי.
מתחת לבניין הוא מצא חנייה וכיבה את המנוע. הדקות שנותרו לו
אפשרו למחשבות לחדור לראשו. הוא נזכר בציורים שצייר כשהיה ילד
וניסה להשוות אותם לאלה האחרונים. על השמשה הקדמית, שהשמש
הקיצית שילחה בה את קרניה, הוא יכל לראות את אותו הסולם האפור
שצייר. בובות הסמרטוטים המרופטות שישבו על עשרות שלבי הסולם
עלו לו מול העיניים כשנזכר איך השמן הקירח אמר שהנפש שלו
מתפצלת לעשרות כיוונים. הוא תהה איזו התעוררה איתו בבוקר.
במעלית הוא לחץ על הכפתור ה-3, נעמד מול המראה, עשה לעצמו
פרצופים לצלילי MUZAK וחשב מתי כל הסיפור הזה ייגמר. מאז שהיה
נער ההורים שלו שלחו אותו לפסיכולוגים. אצל מי הוא לא היה. זה
התחיל על השמן הקירח שבהתחלה חשב שאסף בסך הכל סובל ממשבר גיל
ההתבגרות אבל המשיך להזמין אותו לפגישות ולפני שהספיק להגיד
"סכיזופרניה" התפצלה לאסף הנפש לעשרות חלקים. אחר כך הייתה
זקנה מרשעת שאמרה שכל מה שאסף צריך זה חינוך ומשמעת שלא קיבל
בתקופת הילדות המוקדמת. הוא דווקא חיבב אותה אבל ההורים שלו
שנעלבו מן ההאשמות גררו אותו משם ישר למשרד של הכוסית. הם
הסבירו שהיא צעירה ויש לה שאיפות שיובילו אותה רחוק וכמה שכדאי
לו להיות מטופל שלה. והוא רק חשב למה לעזאזל הוא צריך להיות
עכבר מעבדה של איזו סטודנטית מחוננת מהמחזור האחרון של
האוניברסיטה.
בפגישה הראשונה שלהם נתנה לו הכוסית מחברת שחורה עם מדבקות של
כוכבים בוהקים בזהב. כשאסף הסתכל עליה במבט שואל, היא ענתה,
שכמו פרויד גם היא מאמינה בתורת הפסיכואנליזה וביקשה ממנו
לרשום כל בוקר את החלום האחרון. אחרי שסיפר לה שחלם על עינת
תלויה על חבל שקשר במו ידיו באמצע חורשה בחורף שעבר, הגיעה גם
היא לאבחנות משלה, והוא דווקא שמע שחבל זה סימן טוב.
אסף יצא מהמעלית ועבר ליד הפיקאסו המזויף שלה אל תוך המשרד.
הוא צנח בכבדות על הספה הכחולה והמתין שהכוסית תפתח את הפה,
שהיה חתום כעת בשפתון סגול כהה. הוא עצם את עיניו לרגע קט תוך
כדי נשימה עמוקה ופקח אותן בזמן כדי לראות גם אותה עושה את
אותו הדבר. כשלבסוף התחילה לדבר סיפרה לו את כל המסקנות מהשנים
המשותפות שלהם ואיך היא בטוחה שאסף מדחיק חלום ילדות ישן. את
השעה הקרובה הם העבירו בדיבור על העתיד שעכשיו ועל זה שהיה, על
חלומות ישנים ועל מה שדחק אותם לפינה חשוכה. דרך המחשבות
הכואבות הוא יכל לשמוע את הסוף. אסף בהה בעיוורון בחלון הגדול
ובזמן ששמע את הכוסית מסיימת את הטיפול ומסבירה לו שלנפש חשוב
להמשיך הלאה, כל מה שיכול היה לחשוב עליו היה כמה הוא באמת רצה
להיות מלאך.
דמעה, ספק מהשמש ספק מכאב, זלגה על הלחי ועשתה את דרכה אל
השפתיים. אסף טעם את טעמו המלוח של הסוף.
