מתתי בתוך תוכך, אני יודעת,
כשחיית כ"כ חזק בתוכי.
דיברתי עם כל התעלות בלב שלך,
כשהן היו לי בלתי נראות, נעלמות.
ראיתי אותך נושק לצווארי, מלטף יד, גב, חזה.
והכל היה, וקוים ונברא בי. ונרקם בחוטי הדמיון שלי.
הצלחתי לגרום לעצמי לרעידות, לליבלוב וריגוש ונסיקה...
והצלחתי לנחות בחזרה אל שאול תחתית, בריסוק עצמות ושבירה.
שביתי את עצמי בכל פעם מחדש, ועוד הוספתי סורגים לכלוב,
כשהבטתי בך, מביט לכיוון אחר, כשהסתכלתי איך אתה לא מסתכל.
עולם שבראתי בכוחות עצמי,
עולם שקרעתי את קירותיו בציפורניי,
עולם שהצלחתי להרוס לי.
שתיקה חודרת עכשיו לתוכי
ושתיקה רודפת את לילותיי,
שתיקה, אימתנית יותר מכל הצעקות שלי.
הלוואי שהייתי מצליחה לצרוח,
הלוואי והייתי פורקת.
אבל הכל מוחזק בפנים, בכל כך הרבה כוח.
אני חשה שלמוות אני נושקת. |