כולנו שמענו על אהבות קיץ. רק הצליל הצורם של הביטוי הזה "אהבת
קיץ" מעלה ברובנו תחושות של זלזול ואף דחייה מסוימת.
אהבת קיץ היא בעצם, אהבה שפגשנו ביום קיץ חמים (רק 40 מעלות
צלזיוס) על שפת הים, כאשר ישבנו לנו והשתזפנו ולפתע שמענו קול
קורא: "סליחה, מה השעה?".
בתחילה לא התייחסנו למחווה המשונה, ואף התעלמנו מאותו קול
סקסי, ששבר את השיממון והשעמום של החוף המלא כל טוב; זקנים
בבגד ים ושלייקס חגיגי (עמיד במים, איך לא?); תינוקות מנוזלים,
מלווים באמהות טריות; נערות פריחות מקפצות להן על החוף ומנסות
לשחק מטקות, כשאת גופן מכסה רק חתיכת בד מטופשת ומיותרת
(בהתחשב בזה שהיא לא ממש מסתירה מאיתנו כלום) ועוד טיפוסים
שונים ומשונים. רק חסרים כמה חתיכים והכל היה מושלם.
בכל אופן, לאחר שהתעלמנו מהקול המסתורי שהשעה הייתה כנראה מאוד
חשובה ודחופה לו, שמענו אותו שוב, משתעל במבוכה ואומר: "היי,
שמעת אותי?"
באותו שלב אנו מבינות שמדברים אלינו, מסתכלות לכיוון הקול
ומסתנוורות (לא מהשמש, אדיוטים! בשביל זה יש משקפי שמש של
מעצבים), פשוט מסתנוורות מיופיו המדהים של הבחור העומד
לפנינו.
שרירים, עיניים יפהפיות, שרירים, שיער חלק ומתנופף ברוח,
שרירים, אף לא שיערה מיותרת ו... שרירים, כבר אמרתי?
טוב, עכשיו אני כבר לא מדברת בכלליות, אלא על הסיפור האישי
שלי, שקרה לי, באותו יום חמישי חמים-חם-לוהט, מה שתרצו...
אותו בחור מדהים (ושרירי) הביט בי שוב, עיניו מחייכות, ושאל
אותי: "היי, הכל בסדר?" לקח לי כמה שניות להתאושש מהדוגמן שעמד
מולי, ואז התעשתתי, ניערתי את שיערי המבריק מצד לצד במיומנות
(זה לא נרכש עם השנים, נולדתי עם זה) ואמרתי: "כ...כן, הכל
בסדר... אני מכירה אותך?" (שאלה רטורית, מובן שאני לא מכירה
אותו, איך אפשר לפספס דבר כזה?) "בטח שאת מכירה אותי!" אמר
היפיוף, "מה, את לא זוכרת אותי?"
'אבוי!' חשבתי לעצמי, 'מי לעזאזל זה יכול להיות? אולי זה אריק,
החנון שהיה איתי בכיתה ג'? שיט! ידעתי שיום אחד יצא ממנו משהו!
אם הייתי יודעת שככה הוא יראה בעתיד, לא הייתי מורחת לו דבק
מגע על הכיסא ביום האחרון של הלימודים!... או אולי... אולי זה
לא אריק אלא סתם אחד ששם עליי עין בבי"ס? או אולי הוא מכיר
אותי, ואני לא מכירה אותו? אולי הוא בן של חברים של המשפחה?
ואולי הוא איזה דוד רחוק של חברה של אחות של דודה של מישהו?
אוף! מי זה יכול להיות???'      
המחשבות התרוצצו במוחי ולא נתנו לי מנוח, עד שלבסוף הוא אמר:
"אנחנו נפגשנו, ממש לא מזמן."
שתקתי. 'אדמה, פצי פיך ובלעי אותי בבקשה', אמרתי בלב. ואז
שיניתי את דעתי 'לא, לא! בעצם, אל תפצי פיך, לא כל יום יוצא לי
לעמוד עם חתיך כזה על החוף כשכל רגע יכול לעבור מישהו מכיתתי
ולראות אותי. את יודעת מה זה יעשה למוניטין שלי?'
ככה עמדתי לי, בהיתי בו, ודיברתי בשקט, בלב, עם עצמי ועם האדמה
וכמעט פספסתי את המשפט הרומנטי ביותר ששמעתי בכל חיי:
"נפגשנו לא מזמן... אצלי בחלום", הוא חייך. הרגשתי שאני נמסה.
"אני יריב", הוא הושיט לי את ידו הימנית. אפילו לאצבעות שלו
היו שרירים!!! מרוב התרגשות לא הצלחתי לפצות פה. "ואת...?" הוא
שאל. "א... א... אני אביטל..." זהו, אמרתי את זה. אף פעם לא
חשבתי שאני אגיע למצב שיהיה לי קשה לבטא את שמי שלי. ישבתי על
המגבת באפיסת כוחות, הרגשתי כאילו רצתי 80 קילומטרים, ואני
בקושי יכולה ללכת 2 מטר, משידת האיפור שלי לטלפון, אז תארו לכם
איך הרגשתי.
יריב ישב לצידי על המגבת והתחלנו לדבר. לאט לאט השתחררתי,
השיחה ביננו זרמה, דיברנו כמעט שעתיים! לבסוף נפרדנו, כשאני
עומדת על החוף ואוחזת במגבת ובתיק הצד התואם שלי, והוא עומד
לידי כשבידו פתק ורוד, עם המספר שלי. "תתקשר" אמרתי לו. "בטח!
לא אשכח". חייכתי אליו, "אני כבר מתגעגע", הוא אמר.
רצתי הביתה צוהלת.

מאותו יום והלאה התראינו אני ויריב כמעט כל יום, ובימים שלא
התראינו, דיברנו שעות על שעות על גבי שעות בטלפון על דא והא
ומה שביניהם, כשאני כל הזמן הרגשתי שאנחנו מדברים בעצם על
עצמנו.
יום אחד, הגיעה השאלה הגורלית, השאלה לה חיכיתי כל כך, השאלה
עליה חלמתי בלילות ורקמתי אשליות, השאלה שחשבתי שלעולם לא
תגיע...
"את יכולה להעביר לי את המלח?" אמר יריב, באותו ערב ממש,
כשישבנו במטבח שבביתי ואכלנו פיצה. "מי שם מלח על פיצה?" שאלתי
אותו בזמן שהעברתי לו את המלחייה הפרחונית, התואמת למפת
השולחן.
יריב חייך. ידעתי שמלח על פיצה, זה עוד אחד מהדברים שאפשר
למצוא רק אצלו.
לאחר שסיימנו לאכול, ניגשנו לחדר שלי. יריב נכנס אחרי, הגיף את
הדלת מאחוריו ואמר: "אני רוצה לדבר איתך".
"אוקיי", אמרתי באדישות, כשקרביי התהפכו בתוכי ואיימו לפלוט את
הפיצה שלי לפני שהספקתי לעכל אותה כמו שצריך.
"תראי... אני לא יודע אם שמת לב אבל... אני... בא אלייך הרבה
לאחרונה ו... חשבתי שאולי...", הוא לקח נשימה עמוקה ונהיה קצת
חיוור, "...אולי תרצי... לבוא אליי גם... מתישהו." הוא סיים
לדבר וחייך, כמי שהוקל לו. לי, לא הוקל כלל.
'זה כל מה שהוא רצה להגיד לי? בשביל זה נלחצתי כל כך???'
הסתכלתי לתוך עיניו של יריב וראיתי את השתקפותי בהן. סידרתי
במהירות את שיערי, שניראה נורא באותה השתקפות ואמרתי: "יריב,
יש אולי עוד משהו שתרצה להגיד לי?"
"אהם..." יריב גמגם. "כן???" שאלתי, כולי ציפייה. בחודשיים
האלה שאני מכירה אותו הספקתי להתאהב בו נואשות, לחלום עליו
בלילות, (וגם במשך היום) ולפנטז על עתיד משותף. רציתי להתקדם
איתו לשלב הבא- להיות זוג!
אבל יריב, עד כמה שהוא חמוד, יפה, מקסים, מתוק, חכם... הוא בכל
זאת דיי קשה קליטה בנושאים מסויימים. מה לא עשיתי? עשיתי לו
עיניים, הבאתי לו פרחים ושוקולדים (וזה אמור להיות התפקיד
שלו!!!) רמזתי לו כל מיני רמיזות שונות ומשונות, אבל הוא, כמו
כל הגברים, אטום. לא קולט. כל כך חיכיתי, כל כך ציפיתי, שהיום,
היום הוא ישאל אותי את השאלה שאני מחכה לשמוע...
"אביטל... את רוצה אולי... שנהיה חברים?" נאנחתי בעצב בעוד אני
מדמיינת משהו שכנראה לעולם לא יתגשם. ושמעתי שוב את השאלה,
הולמת כמו עשרים תופים בתוך ראשי. אם לא הייתי מודעת לעובדה
שיריב כזה אטום הייתי יכולה להישבע שזה הוא ששואל אותי את זה,
ולא הדמיון שלי. "אביטל... אביטל..." פתאום קלטתי שמישהו קורא
לי... יריב!
"מה? מה?" אמרתי בהתרגשות יתר וניסיתי להסוותה אח"כ ע"י חזרה
על "מה? מה?" באדישות, תוך הוספת "כלומר" לפני. 'ממש אפקטיבי'
חשבתי לעצמי, 'עכשיו הרסת הכל'...  "אביטל? אביטל, את מקשיבה
לי?" יריב אמר והביט בי במבט מוזר. "מה? כן, כן, הקשבתי כל
הזמן", שיקרתי לו.
"אז? מה את אומרת???" יריב אמר בהיסוס. מה לכל הרוחות הוא רוצה
ממני?
"אהם... אתה מוכן בבקשה לחזור על השאלה?"
יריב הביט בי בעיניים מלאות עצב. "אם זאת הדרך שלך להגיד לי
שאת לא רוצה להיות חברה שלי אז... זה בסדר." ניסיתי לומר משהו
אבל נחנקתי, "יריב... אה..." השיעולים חנקו אותי ולא הצלחתי
לסיים את המשפט. "ואל תנסי להסוות את מבוכתך בשיעולים מזוייפים
אביטל! זה רק פוגע בי יותר!" יריב המשיך בנאומו בעוד אני נחנקת
ומנסה לרמוז לו שאני זקוקה נואשות להיימליך. "חשבתי שהיה ביננו
משהו אביטל. משהו מיוחד, קסום. משהו שונה". 'כן יריב! כן! היה
ביננו משהו! אל תלך!!!' רציתי לצעוק אחריו אבל ככל שניסיתי
יותר כך השיעולים שלי גברו.
"אני חושב שאני אלך עכשיו" אמר יריב בדרמטיות מוגזמת וקם
ממיטתי. הוא צעד במהירות אל עבר הדלת בעוד אני מנסה להדביק
אותו תוך כדי השתעלות. רציתי למשוך בזרועו או להרביץ לו בכדי
להסב את תשומת ליבו אבל החלטתי שזה יראה דיי מטופש. פשוט תתארו
לכם מישהו רודף אחריכם, משתעל ומכה אתכם. זה לא היה במקום.
בינתיים השיעולים לא פסקו. ויריב הלך.
התחלתי לבכות. בכיתי כמו שלא בכיתי מימיי. בכיתי והשתעלתי,
בכיתי והשתעלתי. כך התייסרתי במשך כרבע שעה עד שלבסוף...
הדמעות פסקו. אני לא יודעת- משום מה כבר לא יכולתי לבכות יותר.
אבל לא רק הבכי פסק, אלא גם השיעולים. "עכשיו אתה נזכר???"
זעקתי בצרידות.
במשך כמה דקות ישבתי והתמכרתי לשקט ששרר בבית. אין שיעולים
יותר. לאחר כמה דקות התעשתתי והחלטתי להתקשר ליריב, לספר לו מה
קרה. כן- אני אסביר לו הכל, זה יהיה נורא מצחיק ואנחנו נצחק,
ויריב יגיד שהוא מצטער שלא עשה לי הנשמה מפה לפה ואז... ואז
נהיה ביחד, חברים! חייגתי את המספר של יריב וחיכיתי. צלצול.
שני צלצולים. שלושה. "הלו?!" ענה לי לבסוף קול ילדותי וקטן.
קולה של אחותו של יריב- רינת בת השש. "היי רינת, יריב בבית?"
שאלתי. "כן, מי רוצה אותו?" אחרי כל הזמן הזה רינת עדיין לא
מזהה אותי בטלפון. "זאת אביטל", עניתי בטון חברותי. "רק שניה",
אמרה רינת בשקט ואז צרחה בקול: "יריייייייייייייייב! אביטל
בטלפון!!!!!!!" הייתה שתיקה לרגע, ואז כמה מלמולים שלא הבנתי.
רינת נשמה בעצבנות ואמרה בטון מבולבל: "אהם... בעצם הוא לא
בבית, ביי!" וניתקה. לא האמנתי שיריב עשה לי תכסיס כזה! הבנתי
שבטלפון אני כבר לא אדבר איתו ולכן החלטתי שבבוקר אלך לים. כן,
מחר יום שבת- ויריב תמיד תופס גלים בשבת בבוקר- אני אדבר איתו
כבר שם.
למחרת, דבר ראשון בבוקר הלכתי לים לחפש את יריב. "ביליתי" שם
את כל היום בחיפושים אחריו ולא מצאתי אותו. ומרוב שהיה בשמש עד
שחזרתי הבייתה בערב נראיתי כבר כמו איזה לובסטר. יום אחר כך
התעוררתי, התמתחתי, מרחתי קרם הגנה ויצאתי שוב במסע החיפושים
שלי. שוב ללא הצלחה. כך ביליתי את זמני במשך אותו שבוע. וכאשר
שוב הגיע יום שבת וכבר התייאשתי מלחפש את יריב ופשוט יצאתי לים
עם חברותיי כדי להתאושש קצת- סופסוף ראיתי אותו!
הוא לבש בגד ים בוקסר כחול וגופיה לבנה. הוא שיחק מטקות עם
מישהו. החלטתי שאני ניגשת אליו ומבהירה את העניינים סופית.
צעדתי לעברו בצעדים בטוחים ובשמחה- סופסוף נהיה ביחד! הוא היה
עם הגב אליי. הו, כמה שאני הולכת להפתיע אותו עכשיו! "יריב"
אמרתי. הוא הסתובב , ציפיתי שפניו יהיו חמוצות או אדישות. אבל
להיפך, כשהוא ראה אותי הוא חייך חיוך רחב ואמר: "אביטל! איזו
הפתעה!" לפני שהספקתי לפצות את פי הוא המשיך: "בקשר למה שקרה
ביום שישי... אני רוצה שתדעי שאני לגמרי מבין מה קרה שם" הבטתי
בו בתדהמה 'איך הוא יודע?'. הוא המשיך: "אני מבין שכשהצעתי לך
חברות נתקפת פחד שכזה". על מה הוא מדבר? "לא! זה בכלל לא ככה!"
אמרתי. "אביטל, זה בסדר", הוא "הרגיע אותי, "אני לגמרי מבין.
את מבינה- לי בדרך כלל קשה לזהות מתי זה סיפור אהבה ומתי זה...
את יודעת- סטוץ, אהבת קיץ שכזו..." לא הבנתי למה הוא מתכוון.
"אני מבין שחשבת שמה שיש ביננו זה קטע קצר ולא יותר ונדרש לי
קצת זמן להבין את זה. בכל אופן אני רוצה שתדעי שאני בכלל לא
כועס עלייך ולגמרי מבין... אהם... אנחנו יכולים עדיין להישאר
ידידים..." הסתכלתי עליו בתדהמה במשך מספר שניות. לא ידעתי איך
להגיב. "יריב- א... אתה לא מבין..." התחלתי, "אני אוהבת אותך
ורוצה להיות חברה שלך! אני פשוט... פספסתי משהו שאמרת באותו
רגע, הייתה אי הבנה..." יריב הביט בי בשקט ובעיניים כבויות,
"אני רוצה להיות חברה שלך!" חזרתי. הייתי מתנפלת עליו באותו
רגע ומנשקת אותו אלמלא הנערה שבאה ונעמדה לידו. יריב הביט בה,
חייך ואמר לי: "כשסירבת לי..." מיהרתי לתקן אותו: "לא סירבתי
לך!" "לא משנה" הוא המשיך, "ה... אי הבנה הזאת שם גרמה לי
להיות דיי מתוסכל, אבל מהר מאוד התאוששתי והחלטתי למצוא אהבה
חדשה, ככה פגשתי את גילי", הוא חייך לנערה שעמדה ליידו. "אז
אני מניח שבצורה מסויימת... מגיעה לך תודה..." הוא נשק לי על
הלחי, מה שהיה מאוד משמח אותי אם הוא לא היה פונה לגילי מייד
אחר כך ומצרפת אותה מול עיני.

וכך חזרתי לי לחוף, לארבעים מעלות הצלזיוס הלוהטות, לרביצה
חסרת תועלת על החוף וצפיה משעממת בכל אותם זקנים עם שלייקעס,
אמהות עם תינוקות ונערות עם חוטיני. אה, כן- ו"גיליות" עם
"יריבים".
יש מעט מאוד "יריבים" בעולם בנות, אל תתנו להם להתחמק- ותיזהרו
מאהבות קיץ, זה כואב. במיוחד כשזה לא מתוכנן.