"השפתיים שלך יבשות" הוא אומר לה. היא מביטה בזוג עיניים
כחולות ומלטפת לו את השיער. היא אף פעם לא אהבה ג'ינג'ים, אבל
זה מעין חוק מרפי כזה שבסוף היא תגמור עם אחד. "אפשר לרכך
אותן?" הוא שואל בעדינות ומחליק אצבע אחת על השפה, מיישיר מבט
לעבר השפתיים הדקיקות שלה. עד שהיא הגיעה הוא בכלל לא אהב
שפתיים דקיקות. הוא נושק לה ומרטיב את השפתיים שלה כדי להבריא
אותן. הקור לא הפריע להם, רק אישה זקנה שעברה שם הסתכלה עליהם
מבין פתיתי השלג, כאילו לא מבינה מה שני הגויים האלו עושים.
היא בטח גם הייתה אחת מאלו. "אחרי שכל זה יגמר, את תשכחי
אותי?" היא יודעת שכן, אבל עוד מוקדם מדי לסיים פנטזיות שלא
נגמרות. הם מרגישים די אשמים להיות מאושרים בנסיבות כל כך
מכאיבות, אז הכל חייב להסתיים כשהם יברחו מפה.

כשהם קמים מהספסל, נשאר רק לב צר משני הישבנים שלהם שיצרו צורה
בשלג. "גם במלחמות קודמות אנשים אהבו, את יודעת." והיא ידעה,
היא רק סרבה להאמין. "בעוד זמן קצר, הכל יגמר. את תמשיכי
איתי?" והיא לא עונה לו, רק יודעת, שכשהכל יגמר, גם שניהם
יגמרו. ואם לא, היא לא תוכל
להמשיך כאילו כלום לא קרה. היא תתחיל את הכל מחדש ותשאיר את
הכל מאחור - גם אותו.

"השפתיים שלך יבשות" הוא אומר לה. והיא אינה מסתכלת. רק תוהה
בתוך עצמה, מתי הכל יסתיים. "את מרשה לי לנשק אותך?" הוא שואל
בתקווה, ולא מקבל תשובה. לוקח מעט מים בידו ומרטיב לה את השפה.
"אם לא השפתיים שלי, לפחות שמשהו יעשה אותך מאושרת." והיא
יודעת, שלא יהיו שפתיים אחרות ולא יהיו ידיים אחרות שיחבקו
אותה בלילות. אבל היא מוכרחה. עכשיו הם כבר יודעים, שזה ממש
קרוב, הם מרגישים את זה בבטן. השלג מפסיק לרדת והצבע חזר לה
ללחיים.

ועכשיו כשהכל נגמר,"השפתיים שלך יבשות" הוא אומר לה. והיא רק
עומדת מולו. מחזירה לו חצי מבט ועיניים מבריקות. מלטפת לו את
השיער. היא אף פעם לא אהבה ג'ינג'ים, עכשיו היא לא יכולה
להפסיק לחשוב על אחד - אבל זה מעין חוק מרפי כזה, דווקא כשחשבה
שהוא יהיה האחד, זה היה בלתי אפשרי. הוא נושק לה בפעם האחרונה
ויודע שלא יראה אותה לעולם. עד שהיא הגיעה, הוא בכלל לא אהב
שפתיים דקיקות, עכשיו הוא לא יכול להפסיק להתגעגע למגע. ואישה
זקנה עוברת, מסתכלת עליהם מבין קרני השמש. היא מבינה בדיוק מה
שני הגויים האלו עושים. היא בהחלט הייתה אחת מאלו. הם מרגישים
די אשמים להיות כל כך אומללים, בנסיבות כל כך משמחות, והכל
חייב להסתיים.
ועכשיו כשהכל נגמר נשארה רק שתיקה כואבת.

" משהו בפנים הופך לשקוף, מחפש אהבה.
ואחרי שהכל נאמר והבטחתי שאוהב אותך לנצח,
אולי מחר אוכל לוותר ולראות אותך שוב.
אני בוכה לך אני בוכה לעצמי
על מי שאתה או על מי שאני
מחפשת מגע שימלא אותי, רק לא להיות לבד. "
(דנה ברגר, אני בוכה לך)



ולכל מי ששואל, אף פעם לא ימאס לי לכתוב על השואה. אף פעם
לא יגמרו המילים, הכאב, והדמעות".