"ובלילות, ובלילות, עולות עולות בי מנגינות, וזרם דק קולח
ותפילותיי לרוח נענות"
היא שרה בקול סדוק, שבור ומחוספס.
ביד אחת מנסה להחזיק כוס סדוקה שאמורה לאצור בתוכה נוזלים
הרסניים שיתגלגלו בעוד רגעים ספורים בתוך בטנה ידועת הצריבות,
וביד השניה, כלהטוטנית על חבל היא מחזיקה בקבוק לק שחור ומנסה
למרוח בחוסר כשרון שכבה שנייה של המבריק הזה על שאריות
הציפורניים הכסוסות שלה.
בין האוזן לכתף, מתגרה בחוקי הקואורדינציה, מונחת לה שפופרת
טלפון אליה היא מדברת במרץ בשעה האחרונה.
לשפופרת הזו היא גם מזמזמת מידי פעם את לקט השירים הלא קשור
שנשמע ברקע, מעין אוסף תלוש של חלקי סגנונות ומנגינות שנתפרו
במיוחד בשבילה.
על הרצפה נחות להם בשלווה שש כוסות קפה ריקות, שכנראה לא יפונו
לעולם.
כבר לפנות בוקר, החושך שבחוץ יודע שבקרוב הוא הולך להיפגע על
ידי פגיעות שמש, לא יכלתם לנחש שעכשיו לפנות בוקר במבט בחדר
הזה, על כל מרכיביו, כאן לפחות שעות הצהרים המוקדמות והיא
חושבת, למה לא בעצם, וממשיכה לשיר אל תוך הטלפון הסדוק מאותה
התקפת זעם ישנה, ומסתכלת בו זמנית אל תוך החור בקיר שמזדהה עם
סדקי הטלפון החבוש.
הצד השני שמתחבר בחוטים ארוכים של חברות עשירות ניתק כנראה, כי
היא מניחה עכשיו את השפופרת על כנה העצוב.
מסיימת למרוח את הלק השחור ויפה לה, ככה היא חושבת, שזה מרוח
ככה על כל האצבעות, מי אמר שזה חייב להיות רק על הציפורן, מי?
אף אחד, מותר.
שותה את מה שנשאר בכוס, ומניחה אותה בעדינות ליד הספלים שלעולם
לא יפונו מהרצפה, מוסיפה להם "חברים", כהגדרתה, כדי שלא יהיו
לבד.
לחפצים דוממים אסור להיות לבד, הסבירה פעם כשנשאלה, היא עוד
זוכרת את הפניית הראש הכעוסה שלה ששאלו אותה ומה עם בני אדם.
לבני אדם מותר להיות לבד, כך לימד אותה העולם, כך רצו ממנה
החיים.
והיא מקבלת את העובדה בשתיקה, מורחת שכבה שנייה של לק שחור על
הציפורניים הכסוסות שלה,
שותה כוס שנייה ושלישית של נוזלים נפלאים, ומדברת עם אנשים
עלומי שם בטלפונים אלחוטיים שאמורים להגיע למרחקים, היא לא
בטוחה עד כמה רחוק הם יכולים להגיע, אבל מנסה בכל זאת.
והיא שומעת את הצלילים התפורים שלה, שלא קשורים לדבר, לזמן,
למקום, מוצאת להם פירושים משלה וזה כבר נשמע לה טוב יותר.
היא מביטה בכוס השקופה ומלטפת את סדקיה המוכרים באצבעות
שחורות, הכוס נופלת מידיה ומתאבדת בקפיצה אל הרצפה הדביקה,
משמיעה קול שבירה צורם ומניחה את שברייה ליד רגליה.
והיא נענית להצעה, מרימה שבר חד במיוחד, משונן ונפלא וחותכת
ורידים ישרים מאוד שנמתחים לאורך ידיה השקופות.
הדם זורם בקילוחים דקים עד לרצפה, צובע ציפורניים, כוסות וחדר
בצבעים מציאותיים מאוד.
לא הייתם מאמינים שעכשיו כבר כמעט בוקר במבט בחדר הזה, על כל
מרכיביו, כאן לפחות סוף העולם.
והמערכת תנגן שוב ושוב את אותה מוזיקה לא קשורה שנתפרה במיוחד
בשבילה, למצבים כאלו.
"ובלילות, ובלילות, עולות עולות בי מנגינות, וזרם דק קולח,
ותפילותיי לרוח נענות."