הכל. היא הייתה הכל בשבילי. מההתחלה עד הסוף. כל ימי חיי, היא
הייתה שם, תומכת ועוזרת לי.

הכל התחיל עוד ביסודי, כשהיינו קטנים וחסרי ישע. היא הייתה שם,
כל רגע נתון, עוזרת ומחזקת. 'הילדה שעוזרת' נהגו לקרוא לה. היא
עזרה לכולם, ואף-אחד לא העריך את זה. לא היו לה חברים. אבל זה
לא עניין אותה, כל מה שעשתה היה לעזור. לא אכפת למי, ולא אכפת
מתי, העיקר לעזור. היא הייתה שם, תמיד. כשהתבגרנו יותר, נפרדנו
לשנה, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הייתי במצב שפל נוראי, וכל
מה שחשבתי עליו היה- היא. ואז, שנה לאחר הפרידה שלנו, היא חזרה
לתוך חיי והאירה אותם באור גדול. הכל החל להיות טוב מבחינתי.
הבנתי שאסור לי להיכנע לשפל, ומאז רק עליתי. התעלמתי מכל
הדברים הרעים בחיים שלי. הבנתי מה עליי לעשות.

אבל אז, שנתיים לאחר שחזרה, ארעה התאונה. היא נפצעה קשה, ולא
היה מי שיעזור לה. היא שכבה בבית חולים, חודש, חודשיים,
ואף-אחד לא בא לחפש אותה. ואז, באותו יום שאזרתי אומץ לבוא
אליה ולהצהיר על העזרה שהיא נתנה לי, היא מתה מפצעיה. מאז אני
מהרהר, למה זה קרה? הילדה הזאת היא האדם הכי אכפתי שאני מכיר,
והאדם שהכי מגיע לו לחיות, פשוט מתה. קבורה מתחת לאדמה, בלי
יכולת לעזור לאף-אחד, אלא לתולעים. אני מכיר כל-כך הרבה אנשים
שהיה מגיע להם להיות במקומה, אז למה דווקא היא? למה היא, הילדה
הכי טובה שקיימת, למה? אני לא מבין את זה, האדם הכי רקוב בפנים
שאני מכיר חי ונושם, ונהנה מהחיים המזופטים שלו, והיא מתה.
פשוט לא מבין.