"את זוכרת את פייפלה ורויזלה?" נזכרה מיכל בנוסטלגיה, עיניה
עקבו אחר הזקן המסמורטט שהפריד את גרעיני הרימון אצל הירקן
ובאמת הזכיר קצת, אבל רק קצת, את פייפלה ורויזלה.
את מיכל פגשתי במקרה אצל הירקן בשכונה. ידעתי כי גם היא, כמו
מרבית בני כתתי מירושלים, עברה מזמן לשפלה, ואף ידעתי כי היא
אמורה לגור בשכנות לי, אך היינו זקוקות לאבטיח של שלום הירקן
שיפגיש בינינו.
באופן מרגיז מיכל כמעט ולא השתנתה מהתיכון. מכנסי הג'ינס לטפו
את גזרתה המושלמת ועורה הצח נותר ללא קמטים כמעט...
כמקובל במפגשים מעין אלו היינו עסוקות בשחזור מה קרה להיא
ולהוא. מי התחתן, מי התגרש, ההוא שנהיה שופט ומלך הכתה שהפך
לרופא מפורסם.
פייפלה ורויזלה היו זוג המשוגעים של שכונת רחביה שבירושלים.
עוד בגן ג'ניה היינו עוקבים אחר זוג הקלושרים הסוחב על גבם שני
שקים מלאי סמרטוטים. כילדים היינו בטוחים שבכוונתם לחטוף אותנו
ולשים אותנו בשק. ואז... למכור אותנו לכל המרבה במחיר.
מעולם לא חשבנו מיהם וכיצד התגלגלו למצבם העלוב.
אני זוכרת שהם נראו לנו זקנים מאד, שערם האפור שגדל פרא השתרך
סביב צוארם כקיסוס המלפף עץ מזדקן. בגדיהם היו דהויים וקרועים
ודמו יותר לשני שקים. והמבט... המבט הריק של מי שמביט לשום
מקום או שמא של מי שראה הכל ואינו רוצה לראות יותר.
ילדי השכונה נהגו ללעוג להם ולצעוק אחריהם "פייפלה ורויזלה,
זוג משוגעים מלאים בכינים".
"את יודעת", עניתי למיכל, "קרוב לודאי שפייפלה ורויזלה היו
יותר צעירים מאתנו היום, הרי אז לא נהגו לצבוע את השיער"
"ואף פעם לא חשבנו, באכזריות של ילדים, מדוע חפשו מציאות
באשפה, היכן גרו, וכיצד התגלגלו למצבם?", המשיכה מיכל " בעצם
היו ההומלסים הראשונים שהכרנו".
"את יודעת מה", המשכתי, "בשבוע הבא אהיה בירושלים, אגש למחלקת
הרווחה, אולי הם מאושפזים בבית משוגעים או בבית אבות גריאטרי"

ואכן, לא חלף שבוע ושוב חשתי באותו רעד קל של התרגשות שתקף
אותי תמיד בירידה התלולה של מוצא, כשבתיה של שכונת רוממה ונוה
יעקב מתגלים לפתע מבין ההרים והאויר נעשה קריר וסוף סוף אפשר
לכבות את המזגן.
לאגף הרווחה שבעיריה נכנסתי מבלי לקבוע תור מראש. סמכתי על
כושר האלתור שלי, וצעדתי קוממיות למסדרונות אגף הרווחה.
קיוויתי כי מנהלת המחלקה תהיה לפחות בת גילי, ותזכור את פייפלה
ורויזלה. לרוע המזל, מנהלת המחלקה התגלתה כבחורה אנרגטית בת
שלושים, שהיה ברור לי כי אין לה ולזוג המטורפים מאומה.
מלמלתי משהו והמשכתי לאורך המסדרון העלוב של בניין העיריה,
מחפשת עובדים בגיל העמידה. בדלת החמישית התמזל מזלי. ואשה
דהויה, ששערה המאפיר היה אסוף בקוקו לא אפנתי בעליל הרימה את
עיניה ושאלה בחוסר עניין בולט: "אפשר לעזור?"
"תסלחי לי על השאלה המוזרה.", התחלתי בהסוס, "את גדלת
בירושלים?"
"כן," ענתה בתמיהה, מדוע את שואלת?"
"את זוכרת את פייפלה ורויזלה?"
"אם אני זוכרת", חייכה, "איזה ילד שגדל בירושלים לא יזכור אותם
אבל, מדוע את מתעניינת?, את קרובה שלהם?"
"אני לא באמת יודעת. נזכרתי בהם בשיחה עם חברים ונדהמתי לגלות
איזו אכזריות היתה בנו הילדים כלפי כל השונה מאתנו, מעולם לא
תהינו מדוע הגיעו לאן שהגיעו"
"ואת באמת רוצה לדעת? לפעמים אנו לועגים לשונה רק כדי לגרש את
השדים המאיימים להשתלט על שפיותנו שלנו", המשיכה בחידתיות שלא
התישבה עם מראה הדהוי והאדיש. "מי כמוני יודעת. אני אחראית על
חסרי הבית ואמצעי המחיה באגף הרווחה"
"אני באמת רוצה לדעת", חזרתי אחריה בעקשנות ולפתע השאלה מה עלה
בגורלם של פייפלה ורויזלה, שלא העסיקו אותי שלושים שנה, הפכה
מסימן שאלה קטן למגל ענק המאיים לבלוע אותי.
"אני מסיימת את העבודה בשלוש וחצי" המשיכה, "חכי לי בכניסה
לעיריה, אם את באמת מעונינת לדעת מה קרה להם", אמרה וכל חזותה
משדרת "קצתי בטובי הלב של יום שבת".
"נפגש בשלוש וחצי", סגרה את הדיון וחזרה לנבור בניירות בתנועות
חדות שהעידו על סערת נפשה.
הבנתי כי למזלי התפרצתי לדלת פתוחה שהובילה לפצע פעור שנפער
בנשמת אותה פקידה שאת שמה לא ידעתי.
בשעתיים שנותרו שוטטתי ברחוב ממילא, מתפעלת בעיני המבוגר שלי
מהארמון בו שכן משרד המסחר והתעשיה ומהוילה הערבית המדהימה בה
שכנה השגרירות האמריקאית. בניינים, שפעם נראו לי עתיקים
ומכוערים ואילו היום ידעתי להעריך את יופיים.
תמונות מהעבר, כמו קטעים מסרט לפני עריכה, התערבלו בראשי.
לרגע פייפלה ורויזלה משתרכים בסמרטוטיהם לאורך רחוב ארלוזרוב
ובמשנהו ילדי הגן רודפים אחריהם לאורך הגדר ולועגים להם פייפלה
ורויזלה גונבים ילדים והם, שני עלובים שכמותם, אינם מגיבים.
ותמונה נוספת נדחפה למרכז הבמה של זכרונותי, בדרך לפעולה
בצופים. פייפלה ורויזלה יושבים קודרים ליד הצריף של שבט
מודיעין. ובעצם, מדוע היו שם? אז זה נראה לנו טבעי, לראות אותם
בכל מקום, אבל במחשבה לאחור...
בשלוש וחצי בדיוק ירדה הדהויה במעלית ויצאה מהבנין.
"נעים מאד, אסתר", הציגה עצמה
"רחל", הושטתי את ידי, "ירושלמית לשעבר"
"פייפלה ורויזלה מאושפזים שניהם בבית החולים לחולי נפש בטלביה.
למעשה, היו צריכים לאשפז אותם כבר אז, בשנות החמישים, אך היות
ולא הפריעו לאיש, התעלמו מהם. את יודעת שהיו בסך הכל בשנות
הארבעים לחייהם?
שניהם מאלו שנשמתם נפגעה לעד בגטו לודז'. שני ילדיהם נרצחו
לנגד עיניהם ולארץ הגיעו שברי כלי וחסרי כל יכולת להשתקם
ולבנות את חייהם מחדש. ובעצם, למי היה אז זמן להתעסק עם
שכמותם, היינו עסוקים בבניית החיים, ונרות זכרון מהלכים למה
שהיינו ולמה שאנו עלולים להיהפך הפחידו אותנו. הורי", סטתה
לפתע מהנושא, "היו במרחק פסיעה מלהפוך למין פייפלה ורויזלה
כאלה. המרחק בין שקיעה לאבל נצחי על מה שנקטע ולא ישוב לחיים
נורמליים הינו כחוט השערה", והמשיכה
"הם חיו מאיסוף אוכל ובגדים ישנים ושאר גרוטאות שמצאו בפחי
האשפה. בלילות החורף הקרים ישנו במנזר שבעמק המצלבה, אולי ראית
אותם שם?" שאלה. הנהנתי בראשי.
הייתי הילדה היחידה בכתה שהיתה בת לניצולי שואה. מלבדי, כולם
היו בנים ובנות לישוב הותיק. כל ההורים שרתו בפלמ"ח או היו
בבריגדה. זכרתי כמה הורי נראו לא צברים לעומת ההורים האחרים.
בחלומותי אבי היה המפקד של הל"ה, והוא כן הצליח להשאירם בחיים
במארב של הרועה הערבי, ותהיתי האם כילדים רדפנו אותם כי אולי
חשנו שהטירוף שלהם קרוב אלינו משהבנו וחששנו?
בית החולים לחולי הנפש טלביה התרומם קודר בקצה הרחוב. חומות
האבן הגבוהות סגרו עליו כטבעת חנק. כילדה, כל כך רציתי לראות
מה מסתתר מאחורי החומות. השמועות ספרו על חולי צרעת המאושפזים
בו, והאיברים נושרים מגופם ונשארים מונחים בשבילים שמסביב
לחומה.
חלפנו על פני המחלקות בבית החולים שבטלביה, זכרתי שפעם עבדו בו
רק נזירות שאיכשהו השתלבו בתאורי הזועות של האברים הנושרים, אך
כיום הסגל היה על טהרת העולים מרוסיה. את פייפלה ורויזלה
זיהיתי מיד. הם לא השתנו, רק נהיו אפורים יותר, קטנים בהרבה
משזכרתי ומבטם - מבטם דילג הרחק מעבר לחדר, לחלון, ולזמן. מבטם
היה קבוע לעד בילדיהם שנורו בגטו לודז'.