שוב פעם הוא התקשר ואיים להתאבד, למה הוא עושה לי את זה כל פעם
מחדש? זה מן רגש סדיסטי ומעצבן שלו, הוא אוהב לשמוע אותי
מתחננת שלא יעשה את זה. אני לא אוהבת אותו, באמת שלא. הוא היה
החבר הכי טוב שלי בכל העולם, לא אשמתי שהוא התאהב בי. לא אשמתי
שבמשך שנה הוא היה אובססיבי אליי. אני עברתי הלאה והוא נשאר
תקוע. אני זוכרת את התוכנית בטלויזיה שהיינו רואים ביחד כל
הזמן ובוכים, "הסדרה שלנו" קראנו לה למרות שהיא הייתה משודרת
בכל טלויזיה בישראל. הוא חייב להפסיק להתקשר אליי, אני לא
מסוגלת לסגור את הפלאפון כי אז הוא יהיה יותר אובססיבי ויותר
אובדני. זה אפשרי להיות יותר אובדני מעכשיו? אני חייבת פעם אחת
ולתמיד להפסיק לבכות מהשגעונות שלו, הוא היה האהבה הראשונה
שלי, החבר הראשון שלי, הראשון שלי... תמיד זה היה הוא אבל זה
פשוט בילתי אפשרי. המרחק הוא הכל ויש משברים שאי אפשר להתגבר
עליהם. אני לא יכולה להיות המשענת שלו כל הזמן, אני לא חזקה
מספיק בשביל שנינו... אני בכלל לא חזקה מספיק בשביל עצמי. שוב
הפלאפון מצלצל, יש לו כבר צליל זיהוי משלו. כל כך לא בא לי
לענות לו, כל כך בא לי לזרוק את הפלאפון ולא לענות לו. כמה
אפשר? אבל עניתי, עניתי לו בוכה. הוא צרח עליי שהוא זה שצריך
לבכות לא אני, הוא זה שרוצה למות. יחס גורר יחס הוא היה צריך
להפנים את זה. זה לא היה צריך לקרות ככה! אני בניתי על שנה
שנתיים עד שילך לצבא הזמן שהיה אמור להיות שלנו, הזמן הכי
מאושר, הזמן שהוא הרס. אז שלא יצרח עליי להפסיק לבכות ושלא
יבוא אליי כל פעם שהוא רוצה לחתוך ורידים. אז למה אני בכל זאת
עונה לו? למה אני עושה את לעצמי שוב ושוב? אני נהיית
מזוכיסטית, איך אפשר להיגמל מההתמכרות הזאת? שנה שלמה עברה
והיו לי המון בנים אחריו ויהיו לי עוד אני יודעת, אבל הוא תמיד
שם. מן צל כזה שלא עוזב אותי וכנראה שלא יעזוב עד שנינו נמות.
כבר לא הייתי מסוגלת לדבר איתו, הוא צעק והתעצבן ואמר שאני לא
אעיז לנתק לו, אבל ניתקתי. הלכתי למטבח עוד עם לחיים רטובות
מהדמעות, למי יש כוח לנגב אותן? חיפשתי את זה, נו דווקא עכשיו
שאני צריכה זה לא פה? הנה, מצאתי במגירה, בין המרית לכף
הגדולה. לקחתי את זה והרמתי מבט. לפניי הייתה המראה הגדולה שבה
כל מי שיוצא מהבית מסתכל. לסדר שיער, לתקן איפור, לבדוק שהכל
מושלם ודברים קטנים כאלה. פעם אני והוא היינו עומדים מחובקים
מול המראה הזאת, שנייה לפני שיצאנו, רק כדי לראות שאנחנו כל כך
מושלמים ביחד. עם הזיכרון הזה עצמתי עיניים וקירבתי את הסכין
לזרוע, הרגשתי את הדם אבל לא רציתי להסתכל. עשיתי זאת שוב ושוב
יותר ויותר עמוק עד שנתקפתי סחרחורת. פתחתי את העניים והסתכלתי
על עצמי, מה נהיה ממני? מה הוא עשה לי? ואז הכל נהיה שחור.

כשהתעוררתי לא הייתי בחדר לבן מלא רופאים, הייתי עוד במטבח. אף
אחד לא ראה, אף אחד לא שמע והבטחתי לעצמי שאף אחד לא ידע. זהו,
אם זה מה שהוא גורם לי לעשות אז אני איתו סיימתי! לא עונה לו
לטלפונים יותר. זה ממש לא יכול להימשך ככה, יש לי חיים והוא לא
בהם!

שוב הפלאפון צלצל. שוב הצליל זיהוי הזה. אני יודעת שזה הוא אבל
אני לא אענה. הפלאפון ממשיך לצלצל.

טוב, אולי רק הפעם, רק שלא יתאבד לי...