[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








זה היה עוד יום חורף קר בניו יורק. האוויר היה קר ומחניק,
הערפל הקשה על הראות ומצב הרוח היה ירוד. לכן, לא היה מפתיע
בכלל שרוב האנשים בחרו להישאר בבית באותו היום, מכורבלים
בשמיכות פוך, עם שוקו או קפה חם ביד וחימום שעובד. שאר האנשים
שלא יכלו לעשות זאת כרגע מיהרו הביתה מהמשרד.

אבל לא לכולם היה לאן למהר.

הוא ישב בפינה בין שני רחובות, הגב שלו צמוד לקיר והידיים
מנסות להגן על הגוף מפני הקור. לא היה לו שם, או לפחות אף אחד
לא הכיר אותו מספיק כדי לדעת. הוא היה חלק מהרחוב הזה, מהנוף
המקומי. תיירים יפניים שלא ידעו טוב יותר היו מצלמי אותו כדי
להראות לחברה בבית מה זה החיים בניו יורק. הוא היה לבוש
בסמרטוטים ישנים ובלויים, קרועים בכל מקום ולא מספיק מחממים.
היה לו מראה רגיל מאוד, לא משהו מיוחד, לא משהו שתזכור אחרי
שתפגוש בו. היה לו שיער כהה עם קצת אפור ופנים שהזקינו טרם
זמנם. העיניים הכחולות שלו היו מכונסות פנימה, כאילו שהוא שוקל
דברים שלא מן העולם הזה, דברים חשובים ועמוקים, שרק הוא מסוגל
לראות, להבין.

הוא משך עם הידיים הקפואות שלו את המעיל וניסה להדק אותו
יותר. האצבעות שלו היו אדומות ונפוחות מהקור, אבל כנראה שלא
היו לו כפפות. הוא הביט בשמיים וליקק שפתיים יבשות וסדוקות.
הוא הרגיש משהו נוחת על הפנים שלו, משהו קר ולח, אבל לא גשם.

התחיל לרדת שלג.

הוא התכווץ בפינה הקטנה שלו בעולם, הבית היחיד שיש לו. הוא
הרגיש את השלג הלבן והצח נוחת עליו כמו גלים שמתנפצים על החוף
- לאט ובהדרגה, יותר ויותר. הוא ניסה להוריד מעצמו את השלג
הצורב, אך הוא המשיך לרדת ולרדת... הוא נכנע לבסוף, ופשוט הביט
ברחוב המתרוקן, בזוגות נעליים ומגפיים הסוטרות למדרכה ולכביש,
לגלגלים של המכוניות החורקות ומסתובבות...

הוא הרגיש את הראש שלו נהייה כבד יותר, והרגיש חום מוזר בגוף
שלו. הוא כנראה הרגיש שמשהו לא בסדר, מפני שהוא לפתע הקיץ כמו
מתוך חלום והושיט יד לעבר אחד מהעוברות - בלי לדעת ממש מה הוא
מנסה לעשות -

היא נרתעה מפניו וקפצה אחורה, לפני שהמשיכה בדרכה במהירות.

הוא החזיר את היד הקופאת לאט למקומה הטבעי, שלובה עם היד
השנייה מעל חזהו. כל הגוף שלו רעד, אבל היה בשלג משהו מלכותי,
משהו נאצל - לפחות עד שנחת על הקרקע והתערבב עם הבוץ והזוהמה.
הוא ראה איך מכוניות חונות כוסו לאט לאט בשלג לבן, ואיך שהוא
המשיך לרדת בשקט, בתוך ההמון הסואן של החיים. היה בו משהו עמוק
ונפלא, משהו בלתי נשגב ממש...

הוא הרגיש את העיניים הצורבות שלו נעצמות, ואיך השינה המיוחלת
מתלבשת עליו. הוא כבר לא הרגיש את הקור, כבר לא הרגיש דבר,
מלבד השקט הנפשי והשלווה והשינה המתוקה...

השוטרים מצאו אותו למחרת, קפוא כגוש קרח. אף אחד לא ידע להגיד
את שמו של מחוסר הבית ביש המזל, שנרדם בשלג. הם נענעו את ראשם,
רשמו את הדו"ח, והמשיכו ביום העמוס שלהם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני חייבת למצוא
לעצמי שם מיוחד
כדי שאני אדע
שזה הסלוגנים
שלי



אחת בלי שם


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/3/04 13:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ע. ו. בספורד

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה