מרגע לרגע זה נהיה יותר ויותר תכוף. סיבוב הראש לאחור הפך יותר
אינטנסיבי, בעודי חושבת לעצמי שעוד רגע וראשה יינתק מהצוואר.
המבט שמלווה אליו הפך עצבני יותר, מופרע כמעט. האישונים שלה
התרחבו והעפעפיים נפערו כמו עפעפיי משוגע.
הידיים שהלכו ושבו על מקשי הפלאפון החלו רצות קדימה ואחורה
בשיגעון...send ...end ...send ...end.
הנקישות העצבניות בשיניים הפכו לחריקות איטיות מוציאות מהדעת
והתיפוף העצבני של הרגל השמאלית שלה עוד רגע ועשה חור ברצפת
הריבועים.

"נו כבר!" היא לחשה לי, לחישה שנשמעה יותר כמו צרחה חלושה. היא
גירדה בראשה בעצבנות כאילו מבקשה לקלף את הקרקפת כולה, ושאלה
אותי בפעם הרביעית "מתי הוא אמר שהוא צריך לבוא?!" "אויש נו...
אמרתי לך שהוא אמר לי ברבע לשש עד שש ככה... נו מה את לחוצה?
עכשיו רק... שבע עשרים וחמש..." את המילים האחרונות אמרתי כמעט
בלי קול. את האמת שלא ידעתי מה להגיד לה, הרי אופק באמת אמר
שיבוא בשש בערך, והוא כבר מאחר. מאחר מאוד אפילו! אבל לא יכול
להיות שהוא לא יבוא... הרי הוא הבטיח לה!
התחלתי לשקוע במחשבות מפחידות... בעוד עפרה מצפצפת באוזניי
במהירות "באנה דנה... אם הוא לא בא עוד רבע שעה אני עפה מפה
והוא יכול ללכת לכל הרוחות! אני אומרת לך, לכל הרוחות! נמאס לי
שהוא לא מקיים אף פעם שום דבר ממה שהוא מבטיח!" מזווית העין
שמתי לב  שהיא נעשית אדומה כמו עגבנייה בשלה, "אני אומרת לך
דנה, הוא יכול לשכוח מכל מה שאי פעם הבטחתי לו! אני אחזיר לו
באותה המטבע! את שומעת? באותה המטב... דנה?! אמממ... דנה?!"
"אה? אני... מצטערת... לא שמעתי... מה אמרת?" התעוררתי
ממחשבותיי המציקות.
"אויש דנה... נו אני כבר רבע שעה מנסה להגיד לך שאם אופק לא
יבוא אז..."
"כן כן... לא, אני פשוט חשבתי על משהו... למען האמת חשבתי
בדיוק על זה... שמעי, אני ממש מתחילה לדאוג. כבר עברה שעה בערך
מאז שהוא היה צריך לבוא, והוא לא עונה לפלאפון. את לא חושבת
שאולי..." היססתי, וניסיתי להמשיך "שחס וחלילה אולי...
אממ...", אבל היא לא נתנה לי בשום אופן להמשיך: "שקט! מה
פתאום?! איך את מדברת... חס וחלילה... לא קרה כלום! הוא בטח
סתם לא שם לב לשעון ולא הטעין את הפלאפון שלו... כלומר... הוא
תמיד לא אחראי כזה... נו, מן ליצן חצר שכמותו... אויש, למה את
חושבת שאני אוהבת אותו? היא הסמיקה קלות, אך מיד שבה והחווירה
באימה מהוססת... אוף נו דנה! את סתם מלחיצה אותי!" היא התחילה
לדבר בשצף, "אולי תפסיקי כבר עם הדאגות המטופשות האילו? נו, את
רואה מה את עושה לי? עכשיו אני גם אתחיל פתאום לדאוג, אוך!"
והיא התחילה שוב עם מרתון החיוגים המהירים לאופק.
"בסדר, טוב, לא התכוונתי לזה... רק אמרתי שאולי..." ניסיתי
לחזור בי, אבל היא הניחה פתאום את אצבעה על השפתיים "שקט!" היא
צעקה, "שששש... אני שומעת מישהו קורא 'עפרה'! רגע רגע... תהיי
בשקט שניה..." השתתקנו בדיוק לארבע שניות, כי בשניה החמישית
כבר ראינו איזה שאנטי באנטי עם קוקו בלונדיני עד התחת צועק
"הופהההה!" ומתחבק עם מישהי שנראתה כמו אמא 'שושי-שאנטי'
מהפרסומת לאינטרנט המהיר. עפרה הסתכלה אל'יהם אחורה, פלטה
'אהה'... מיואש (סלאש נבוך), והרכינה את הראש.
"אממ... עפרה... היי מה אתך... אל תדאגי... הוא תכף יבוא,
נו... כמו שאמרת, אני סתם ממציאה דברים, הוא בטח נתקע
איפהשהו... אויש הוא... סתם כזה לא אחראי כמו תמיד. אה... נו,
את לא יכולה להילחץ לי פתאום... אל תהיי פולניה כמוני..."
"כן... אני יודעת" היא לחשה לי, "אבל... אבל מה אם את צודקת
וכן קרה חס וחלילה משהו?! אז... אז מה אני אעשה?" היא נשמעה
כבר ממש מודאגת.
"די תפסיקי", ניסיתי להרגיע אותה ואותי, "תנסי לא לחשוב על
זה."
"ו...", לחצתי לה בעדינות על הברך שלא הפסיקה לשניה לרעוד,
"כדאי שתפסיקי גם עם זה."
היא פלטה צחקוק קצר ועצבני וניסתה להישמע רגועה: "כן... אממ
כנראה שאת צודקת... אוף! איך אנחנו כל הזמן מנסות לשכנע אחת את
השניה על אותו הדבר..." הפעם היא שחררה צחוק קצת יותר ארוך...
מן צחוק חמוד כזה שאופק בד"כ אומר עליו "עפרה'ל'ה... את צוחקת
כמו גור חתלתול..."

רק שאופק כבר לא יגיד לה את זה יותר.
אופק לא חזר. הוא עף לכל הרוחות. אבל מהדלת של המטוס, כשמחבלת
גברית, גבוהה ממנו בחמישה סנטימטרים, דוחפת אותו אל החוצה.