[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אדלין דה פוקס
/
הסוף שלפני ההתחלה

הוא ממתין...

טיפות מים הנושרות מהאפלה נוקשות ברצפת האבן השחורה... כמחשבות
את קצו לאחור...

עיניו עודנה פקוחות... מתאמצות לחדור את החלל החשוך
של מקום מנוחתו... אינני מתכוון להיתפס בלתי מוכן... לא זו
הפעם...

כבר אינו חש את אותו הכאב שהצמית את גבו אל הסלע...
הוא שוכב דומם... ראשו מוגבה אך מעט... נח על שאריות
הבד הממורטטות שהיו פעם גלימה מפוארת...

אצבעותיו מגששות על האדמה הנוקשה, כמנסות לחפון משהו... אך
לשווא... האבן אטומה ושחורה...

כמו הגורל המצפה לו בקרוב...

כמו לבו...

אומרים שכל חייו של אדם חולפים לפניו בטרם...

מה חולף לפני העיניים הכחולות... הקפואות... כתחתיתו
של הים העמוק ביותר...

מה זה?...

מרים בכבדות את ראשו... מנסה לחדד את הראייה...

שום דבר כנראה... אולי עטלף... אולי...

העיניים היפות האלו... ששבו לב כל רואן... שהפנטו כל כך הרבה
נשים וגברים... ששעבדו רבים כל כך לרצונו...
נעכרו במי ביצות עתיקות...

עכורות כנשמתו...

אך הוא הביס את כולם... הניס את כל אותם זכרונות חיים שאיימו
להציף את צלילות דעתו...

האוזניים כבר התרגלו לטפטוף המים... תקתוק השעון...

ראשו צונח בחזרה אל הכר המאולתר...

כמה זמן יעמוד לו כוחו?

כמה שיידרש!

הזעם... השנאה... מניעים רבי עוצמה... אלה הידידים הבודדים
שנותרו לו כעת...

אלה והדומיה...

אוה כן... אני ממתין לך... ידיד ותיק...

מדוע אתה מתמהמה? האם אתה מפחד?

שכן אותי נטש גם הפחד...


השפתיים הסדוקות מתעקלות בחיוך שיכל להיראות מקסים
אלמלא עלה בייסורים על פנים למודות סבל...
כפות ידיו עלו למשש את הקמטים שנחרתו בלחייו... במצחו...

כל כך הרבה שנים... ועודני כה צעיר...

שוב זה מגיע... הגל המאיים...

פנים נשיות צפות מולו... מביטות בו בחמלה...

ידיים ענוגות מלטפות את הזיפים שבלחייו ובסנטרו...

אני זוכר אותך...

והיא רק חייכה בעצב... שיערה השחור ארוך ומכסה דמותה הזוהרת...
ואז נעלמה...

ובמקומה באו אחרות... יפות וזוהרות... מגוננות ופתייניות...
מאירות את החשיכה בה היה שרוי...
וכל אחת בתורה... נגעה בו... ריחמה עליו... לעגה לו... ואז...
הלכה כלעומת שבאה...

צחוק רפה נפלט מבין שפתיו... כיאה וכראוי...

רגשות אשם? אל תשלה את עצמך!

החמצה... אותה תחושה שנועדה לכלות את חייו של בן התמותה קצר
הזמן...


איך הגעתי לכאן? פילחה השאלה את האוויר הדחוס...

כל כוחותיי עזבוני... התשת אותי...

אך כעת הוא סירב להשלות עצמו...

האדם מביא עליו את גורלו שלו...

הוא מישש את בגדיו ספוגי המים... המזכרת היחידה ממה
שהיה שלו פעם...

כך זה יסתיים... עירום ועריה... כפי שהייתי... לפני...

והנה ניחוח מוכר עלה באפו... כמגיע הרחק... מעבר לטווח
ראייתו... מתוך המאפליה...

אוויר צלול!

מתוק כסעודתו האחרונה של הנידון...

ועמו בא דבר נוסף... מוכר עוד יותר...

חושיו כמעט ומעולם לא הכזיבו...

לסתותיו נקפצו בכוח רב... ציפורניו שבות לחפור באדמה
בקדחתנות... גופו התקשח בניסיון להתרומם ולהישען
על הסלע הקרוב...

והנה אתה בא...

בעמל אדירים עלה בידו להתרומם מעט... מישיר מבט אל האפילה...
ממתין למה שיתגשם מתוכה...

היראה בפניי!!! בוא ליטול שכר לימודי...

ואכן דבר מה הופיע בקצה אותו חלל ריק וטחוב...

התמונה מטושטשת...

הוא נאבק בכבדות העפעפיים... מגייס את כל שארית כוחותיו על מנת
לראות...

ואז הכל נהיה ברור...

הוא מצמץ בעיניו... על הפנים המסותתות... היפות כל כך בעבר הלא
רחוק... עלתה הבעה נדירה של תימהון...

ילד...

ילד יפהפה... ילד כבן שש... שיערו השחור ארוך ופרוע... עיניים
ענקיות ותכולות כמימיה של הבריכה הצלולה ביותר... פניו עגולות
ומלאות... ילד בריא...

והוא חייך אליו... מניף יד ענוגה לשלום...

משהו נסדק באבן האטומה והשחורה...

זה הוא... כפי שהובטח...

והוא מושלם...


התרוממות רוח שטפה את כל כולו... נדמה היה לו ששפתיו של הילד
נעות... מה הוא ניסה לומר לו?

לפתע הוא חש באדמה רועדת מתחתיו... טפטוף המים החל מואץ יותר
ויותר... חתיכות אבן נחתו עליו ולידו, מכסות גופו בעפר ואבק...


הפנים התמימות והמתוקות נראו מבוהלות... השפתיים הלוחשות רטטו
מאימה... אך בנחישות...

הוא ניסה לעמוד על רגליו... אך לשווא...

האפילה החלה לנוע לעברו... גופו כבר לא נשמע לו...

הוא זעק ללא קול כאשר צפה באצבעות צל... גרומות וארוכות...
מושכות את הילד אל תוך החושך...

הכל השתתק.

תקתוק השעון חזר לקצבו הרגיל...

והניחוח המוכר באוויר רק הלך והתגבר...

מי זה המתעתע בי כך?... האם זה אתה? משתעשע בי בטרם...

אצבעותיו עברו כעת למשש מתחת לבד החולצה העדינה... שפעם היתה
לבנה... הוא חש בחפץ המתכת הקר שהיה מונח על חזהו...

הדבר האחרון שנותר לי...

המרירות שבה וצפה על גדותיה... דמעה בודדה איימה לגלוש אל
פניו... צווארו... ולהתנפץ על התליון...

הדבר היחיד שאותיר אחרי...

טיפה אחת נחתה על מצחו... ועיניו התכווצו...

האמנם?...

שוב החלה האפלה לנוע... אצבעות שחורות וגרומות בקעו מתוכה...
כצל על קירות האבן...

ליבו החל לפעום בחוזקה... אך לא מאימה...

זו התשובה!!!

אותה התרוממות רוח שבה וננסכה בגופו...
הוא זיהה את המתעתע בו... והוא עלץ על כך...
חיוך איום עלה על פניו... ושפתיו החלו לנוע ללא קול...

אוזניו כבר לא יכלו לשמוע את הצעדים הרכים... כבר לא זיהו את
הנקישות שהתלוו אליהם...

עיניו הלכו ונעצמו... שום רוח מן העבר כבר לא העיזה להופיע
מולן...

לא כאשר הוא הגיע...

אך החיוך... כמה מחריד... נותר על פניו...

חיוך ניצחון...

איחרת את המועד, אבי...

תקתוק השעון נפסק...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם אתה לא קוף
אז אני צינצנת!





על החתום:
הקופים הגדולים
מן התחת הם
יוצאים


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/3/04 13:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אדלין דה פוקס

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה