יש לי סיפור קצת עצוב קצת שמח קצת שונה קצת מוכר בקיצור כזה
כמו שיש לכולם
אני מתנצלת מראש אם יהיו הרבה חרוזים אני משוררת זה בדם שלי

קוראים לי ליטל. הייתי רוצה להתחיל בכך שזה לא סיפור שקוראים
בשביל להתעודד זה סיפור שאפשר להזדהות איתו (למשוררים שבכם
לכולם יש את הדרך המסוימת שלכם הרי להיות כותב כלשהו זה תהליך
קשה קצת כואב אבל לרוב עם סוף שמח).
בתור ילדה חשבתי שיש לי חיים די ממוצעים, אתם יודעים הורים
אחים אחות סבים וסבתות.
סתם עוד ילדה במערכת ה"אינסופית" של החיים (אינסופית במרכאות
כי עכשיו אני יודעת שתעיתי יש סוף) עוד בורג במכונה מתאימה
לאג'נדה של החיים שמתנהלים סביבי.
כשהגעתי לגיל 6 התחלתי לכתוב שירים סיפורונים קצרים, אתם
יודעים דברים שהחשבתי אז כשטויות של ילדים.
סתם מילים בחרוזים.
ואז קרה מקרה שגרם לי, אני חושבת לפרוח.
מקרה עצוב קשה שפגע בי כמו חץ - 1995 מותו של ראש הממשלה האהוב
רבין ז"ל.
בן אדם ישר הגון ממש דוגמה ומופת לציבור.
כשזה קרה הייתי בת 7 ילדה קטנה עוד תמימה מסתכלת בעיניים
ורודות על העולם.
הכל השתנה מאותה שעה נוראה, אני ומשפחתי ישבנו בחדר שינה של
הוריי הם הרשו לי להישאר ערה עד מאוחר בגלל העצרת.
אנחנו ראינו את העצרת וצחקנו כשראינו שהשרים שרו על הבמה היינו
אופטימיים הרגשה זו כבר אינה.
בסוף העצרת כבר אני הייתי במיטה פתאום שמעתי כמו תופים קטנים
מחדר השינה של הוריי וצרחה שקטה מפאת הדלת הסגורה אבל חזקה
בעוצמתה.
קפצתי ממיטתי ופתחתי את הדלת ופתאום אני רואה במסך אותו את ראש
הממשלה המנהיג שלי הנפלא הדוגמה שאמורה לסמל תקווה מוטלת ככה
על הרצפה.
הדמעות החלו לזלוג לא ממש הבנתי אבל הורוד שהיתה בהשקפה שלי
הפך אט אט לשחור קודר ונורא ואז לאדום חזק כלהבה.
ופתאום השראה אבל באותה השניה לא ידעתי לפרשה למנגינה לשירה
לחרוז לשורה של מילים חזקות או חלשות חשובות חסרות משמעות
באותה שניה היה לי קשה לבטא את מה שרבץ לי על הלב.
אז פשוט ישבתי מוכת תדהמה פתחתי עיניים, פה וגם בשבילי שפה
חדשה שפה רק שלי שמובנת גם לאחרים לעיתים במשמעויות קצת שונות
אבל עדיין אפשרי היה להבין אותי גם כך.
רק ביום למחרת הגלגלים החלו להסתובב המילים חסרות המשמעות
שבראשי החלו לתפוס צורה אחרת צורה נהדרת של שיר של מנגינה של
תקווה חדשה ורצף המילים שהיו בראשי החלו להסתדר תפסו צורה
פתאום הן דיברו אלי והרגשתי שאני חייבת דף נייר עט עיפרון משהו
לכתוב בו ואיתו.
ואז ההוראה. שהוציאה את החלק הפואטי שבי לחופשי הגיעה המורה לי
ולחברי אמרה תכתבו משהו שיר סיפור מכתב לגבי מה שקרה ואני כמעט
בכיתי קצת משמחה קצת מעצב.
התחלתי לכתוב מיד עוד לפני שלדבר סיימה
וסיימתי בתוך דקה או שתיים.
כתבתי שיר לרבין לא אחר על איך שהרגשתי על הנהגתו המדהימה על
הדרך הכואבת שבה הוא הלך.
כתבתי כמעט הכל רק כמעט נשאר בי עוד מעט מעט מהרגשות מהמחשבות
רציתי לשמור קצת בשבילי כן אני יודעת זה קצת אנוכי אבל כזאת
אני תמיד משאירה קצת בצד אולי אצטרך אולי ארצה בזמן אחר להיזכר
בהרגשה לא משנה עד כמה היא הייתה נוראה. זאת הייתה הרגשה חשובה
נקודת מפנה בחיים של הילדה הקטנה שהייתה.
אז כמו שאמרתי כתבתי וכשחזרתי הביתה כתבתי עוד קצת עד שהיה לי
עוד שיר ועוד דף ועוף גזיר עיתון עוד תמונה עשיתי קלסר שלם
עליו על המנהיג המופלא. קלסר עם כריכה סגולה זה משהו שבחיים לא
אשכח, סגול בהיר כזה צבע של תקווה.
כשסיימתי (באותו היום) הקלסר היה מלא ממש עמד להתפקע אבל הוא
החזיק מעמד עד למחרת הבאתי אותו לבית הספר והראיתי למורה זה
היה כיתה ב' זו מין כיתה כזאת שלא נותנים בה חשיבות אמיתית
בדרך כלל למה שהילדים כותבים אבל מה שכתבתי היה מיוחד את זאת
עתה אני מבינה נתתי למורה והיא פתחה והסתכלה וקראה ואמרה:
"ליטל זה נפלא עצוב בוגר ממש יצירה". הסמקתי אני בטוחה אבל
לקחתי את השיר מהר ואז באותה מהירות החזרתי אותו כי היא שאלה
אם תוכל לתלותו בכיתה אני הסכמתי אבל אני מתחרטת כי השיר
האמיתי הראשון שלי זה נו... שבכתב היד שלי נכתב הוא נעלם איני
מוצאת אותו יותר אך הזיכרון המשמעות ישארו איתי לעד.
עובדה, אני כותבת מאותו יום שירים פואמות את כולם תוכלו למצוא
באתר הזה.
הזיכרון שעליו דיברתי עד עכשיו הוא קם לתחייה מחדש לפני שלוש
שנים ביום הזיכרון ליצחק יצחק רבין ז"ל פתאום הרגשתי את הצורך
לכתוב כמו אז לפני שש שנים בערך אולי שבע והתחלתי לכתוב ולא
הפסקתי וכעבור יום יומיים סיימתי שיר שאני מוקירה ושומרת כמו
על עצמי אם לא בדפים אז במוחי אמנם בלי מנגינה אבל מלא באהבה
הערצה ובעיקר הערכה והנה הוא היום מוצג ליד שירי האחרים בכל
תפארתו או לפחות כך הוא בעיני מקווה שתהנו שלא דיכאתי אתכם
יותר מדי שלכם כאן בסוף הסיפור על מעללי וחיי או לפחות שירי
ליטל (ניטינגייל) מימון.


לרבין

אני כותבת לך
כי עצוב לי
אני כותבת לך
כי אותך במותך אני זוכרת
אני כותבת כאחת שהאמינה
כאחת שרצתה את השלום
שאתה לנו הצעת
מתנקש ירה שלוש יריות ופגע או הלוואי והיה מחטיא
אך הוא פגע שלוש יריות ואתה נפלת...
מתנקש יהודי לא פחות לקח את חייך בזמן עצרת שנועדה לקדם את
השלום לא את המוות
שלוש יריות והכל הלך ואתה לא שבת
אני רוצה שתדע שבזכותך אני מאמינה ששלום הוא דבר אפשרי דבר
מושג
נזכור לנצח לעולם את שלושת היריות הגורליות האלה ששינו כך אני
מאמינה את גורל המדינה
אני כותבת כשעצוב לי
וזה אחד מאותם הרגעים האלה.