-"מה זאת השאלה המפגרת הזאת, אתה יודע שאני לא אוהבת כאלה
שאלות!"
-"נו, תעני לי רק הפעם - שלושה דברים שהיית לוקחת איתך לאי
בודד, זה מעניין אותי ואני בטוח שאת יכולה להתאמץ ולענות לי על
זה."
-"טוב, ושלא תגיד שאני לא מתאמצת בשבילנו... אז... רק שלושה
דברים אמרת?"
-"שלושה דברים בלבד."
-"הממ... נראה לי שפלאפון, טלויזיה ושפתון נגד יובש לשפתיים."
-"רציני? זה מה שהיית לוקחת איתך לאי בודד?"
-"כן, למה? משהו רע?"
-"לא רע, פשוט.. הייתי אומר שאת קצת מפונקת."
-"אני מפונקת? מה הבעיות שלך, פלאפון כדי שאני אוכל לדבר איתך,
טלויזיה כדי לראות חברים ולשמוע מוסיקה ושפתון כי אתה יודע
שאני מכורה. מה מפונק כל כך בזה? למה, מה אתה היית לוקח?"
-"אני הייתי לוקח... המון דפים ועטים, לכתוב כמה שיותר על כל
הרהורי ליבי, תמונה של המשפחה שלי ומעיל מחמם."
-"נו אז יש לנו סדר עדיפויות אחר, זאת הייתה המטרה שלך
בשאלה?"
-"האמת שלא..."
-"לא משנה, תתקרב אליי קצת, אני רוצה נשיקה..."
-"עזבי, אין לי כח, אני צריך גם ככה ללכת הביתה."
-"אתה יכול ללכת, אבל אני לא יכולה לקבל נשיקה מסכנה?"
-"טוב תירגעי, שלא תבכי לי עוד שניה מפונקת אחת. בבקשה.
מרוצה?"
-"מה הבעיות שלך איתי? ממתי אכפת לך עד כמה אני מפונקת?"
-"את יודעת מה? יש לי הרבה בעיות איתך. האמת? אני בכלל לא חושב
שאנחנו מתאימים, וזאת הייתה המטרה של השאלה שלי. כן, אני רוצה
להיפרד ממך וכל זה הייתה הקדמה. הייתי מת להגיד משהו כמו: זו
לא את, זה אני... אבל זאת כן את! אני לא יכול איתך יותר! את
מפונקת, ילדותית, מקובלת, חכמה, מוצלחת... אולי תרדי לרגע מהעץ
ותסתכלי עלינו? לא טוב לנו, את לא רואה?"

באותו הרגע נעלמתי, פשוט נמחקתי. לא ידעתי מאיפה באה ההתקפה
הזאת עליי. הבן אדם שאני הכי אוהבת בעולם מטיח בי את כל אלה
אחרי שנה שלמה שאנחנו ביחד, מאוהבים, שמחים ומאושרים. לא
יכולתי להסתכל עליו יותר, קמתי, לקחתי את המינידיסק (כן, אז
אני מפונקת קצת, אז מה?!) ואת המעיל ויצאתי מהחדר. לא הבטתי בו
יותר וגם לא רציתי לראות את התגובה שלו לכך שהלכתי. פשוט יצאתי
מהבית והתחלתי ללכת.
הלכתי והלכתי במשך שעות, במקומות לא כל כך סימפטיים ולא כל כך
מוארים. לא היה לי אכפת, הייתי אני והמוסיקה, חושבת על כלום,
מחוקה מבפנים, עם שריפה מתחוללת בלב.

לא שמעתי את המשאית מגיעה מהרחוב השומם הזה, כנראה שהגזמתי עם
הווליום. היא פשוט פגעה בי, לא יותר ולא פחות. נכנסה בי עם כל
המהירות שלה. לקח לי כמה שניות להבין מה קרה לי.

ואז הבנתי - אני מתה. אבל איפה אני? מה זה, אני יושבת על חול
ויש מסביבי רק ים, ומאחורי הרבה עצים. אני באי בודד. כוס עמק,
אני בטח שוב חולמת, מה שהתחרש בחדר לפני כמה שעות הצליח בכל
זאת לחדור לתת מודע שלי. רגע, מה זה פה לידי... פלאפון...
טלויזיה... שפתון נגד יובש...
מה אני אעשה עם כל אלה? הלוואי שהיה לי מעיל, קר לי נורא...
ותמונה של אמא ואבא, כי נורא בא לי לראות אותם ממש עכשיו.
ואולי גם כמה דפים ועט כדי שאני אוכל להעביר את הזמן בלכתוב
שטויות כמו מה שאני כותבת עכשיו...