היא עמדה על כיסא ליד החלון בחדר שבקיבוץ והביטה על העוברים,
היה חשוך, אבל לא היה קשה לזהות אותם.
היא הכירה אותם כבר הרבה זמן, כבר מכיתה ט', אבל היא אף פעם לא
הרגישה שייכת אליהם ולא חלק מהם, היא לא הרגישה שייכת לשום
דבר. תמיד ישבה בצד עם מבט דכאוני מרוח על פניה או שהשתגעה לה,
מסתירה את העצבות.
כולם הכירו אותה אבל אף אחד לא רצה להכיר אותה.
היא הביטה בחושך הסוחף והמחשבות שלה לקחו אותה למקומות אפלים.
היא הסתכלה למטה והרגישה איך הרגל שלה נוגעת בעדן החלון, הוא
לא היה גובה כל-כך. היא בטח תשבור יד או משהו כזה אבל לא יותר
מזה.
אבל הכאב הפחיד אותה, אחרת היא מזמן כבר לא הייתה פה.
היא הביטה בדשא ובאספלט הקשה והחליטה שזהו. בטח כולם ילכו
לצידה ובכלל לא ישימו לב אל הנערה המוטלת לרגליהם, אבל שווה
לנסות.
הרגל שלה עזבה את המעקה והגוף שלה פשוט ריחף. בסופו של דבר הוא
נחבט בחוזקה באספלט. הרעש היה בלתי נסבל.

ראשון הוא הגיע, הוא שאל אותה מה קרה בבהלה אבל היא לא ענתה.
עיניה היו עצומות אבל היא נשמה. הוא קרא לעזרה ומישהו רץ
לכיוונם בזמן שהוא התחיל לפחד יותר ויותר.
אבל היא כבר לא הקשיבה לכלום, היא פקחה את עיניה וראתה את
העולם, ופעם הראשונה חייכה. היא כבר חייכה לפני זה הרבה פעמיים
אבל הפעם, אחרי כל-כך הרבה זמן, זה היה אמיתי.

היא ידעה שעכשיו היא לא תפחד יותר מהצעד האחרון הזה שתמיד עצר
אותה, עכשיו הכל היה טוב יותר.