הכל מתחיל בבוקר שיגרתי... קמים, מתלבשים, שואבים כוחות לקראת
יום לימודים חדש בשבוע. מגיעים לבית-ספר. השעה היא בין
8:35-8:40. אמבולנסים.
"היה פיגוע, היה פיגוע" צועקים כולם,כתגובה שיגרתית לשמיעת
אמבולנסים, אפילו אם זה לא נכון, ואין מדובר בפיגוע. טלפון
ראשון בכיתה. אמא של הגר.
"היה פיגוע בקו 14!"
בהתחלה קולות של הלם: "מה? 14? בטוח? מי אמר לך?!?!"
לאחר-מכן ההיסטריה מתחילה: "אמא שלי, אבא שלי, אחיי, איפה
כולם? איפה היו בזמן הפיצוץ?!" ולבסוף, באה הדממה. הדממה
שנותרה בכיתה הריקה מאדם. ואת ההיסטריה, סופג המסדרון.
טריקות-דלתות, טלפונים, לחץ, צעקות. דמעות.

ליז נעדרת, וקרסו הקווים.
ליז בניתוח, ירידה מהפסים.

שכבה בוכה, שיכבה זועקת, מבחן נידחה לשיעור הבא. גלגל"צ
במועדון, וטלויזיה מוצבת בכניסה. שיכבת י' מפוזרת ברחבי
בית-הספר. איש-איש, בעצמו. "8 פצועים מבית-הספר!" הלם.

ליאור נעדר.

מורות בוכות, תלמידים בוכים.
ליאור נהרג.

תלמידים משתגעים, זועקים, צועקים.
מורות עם עיניים נפוחות- חסרות אונים.
כתבים, עיתונאים.

לרגע נעצרים ילדי שכבת י:
"איזה ליאור? באיזה כתה? איך ניראה?"
"אה... ליאור! ליאור! ליאור מהנבחרת, מי"ב", לא מזמן הביא
אליפות לבית-הספר.

בכי מתגבר, לחץ, שאלות נשאלות, מצלמה מול הפנים.
חוסר-אונים.

כך הלך לו ליאור אזולאי מי"ב...
ליאור החייכן
השמח
השובב.

בחדשות כבר מוצגות תמונותיו, ובבית-החולים, זועקים את הוריו.
ליאור היקר, היית חלק מדהים מנופו של בי"ס, אח וחבר.
ליאור, אתה חסר.