בהלכך במדבר תתקל בדבר זר ומנוכר שאליך חדר. לא בן רגע יבוא,
הוא מעט יחכה, אך אל תטעה, הוא לא יבוא כשלו תצפה, הוא ייפול
במפתיע, כשאינך מוכן לזה. הוא יתנפל עליך מאחור מבלי שתרגיש,
אכן איזה טורף מופלא. ואתה, תתפתל, תתרעם, הלא לזה באמת לא
ציפית, אתה בתמימותך רק באת במדבר לטייל.
אך הוא המולך ברוח ומים. הוא הנמצא מעל השמים. הוא רכושן מאוד
לממלכתו ואתה, פלשת לשם בעורמה. הוא טיפוס סבלני, הוא מוכן
לחכות לך. שתפסיק לפטפט עם חבריך, כשתפסיק להגדיר בסמלים ושמות
את העולם הנפרש עתה לרגליך.
כל איש הנכנס לממלכתו יזכה לביקור קטן של המלך עצום המימדים.
הוא, דממת המדבר, פולש לכל המצוקים.
יש שיבקשו להפיג את דממת המדבר בהמולה רועשת. דבר מה אשר יסיח
את דעתם מן ההפקרות המתחוללת בתוכם. הם יבקשו להשיב את תופת
העיר הסואנת, יבנו בראשיהם בתים ומגדלים. ובלבד שהדממה לא
תטרוף אותם, תעקל אותם.
יש אשר יבקשו להרגיע את דממת המדבר בשיר עולז. על שפתותיהם
יתגלגלו שירי מולדת אהובים. בקולותיהם הם יתחברו אל אשי עבר
שדרו אי שם במרחבים.
ויש אשר יבקשו לחבק את דממת המדבר. לרקוד עמה במחול כלולו. הם
ישקטו לרגע קט ומחשבותיהם יהפכו לפזמון עתיק יומין. פזמון
המתנגן מרגע בריאת העולם ולא חדל להתגלגל בין ברואיו, לחבוק
אותם בחמימות. פזמון פשוט קמעה, אך פשטותו היא גודל מורכבותו.
קשה להתמסר לפזמון זה, הוא עוטף את כולך. אינו מותיר לך שריד
חיות אחד. אתה כולך שלו, כל כולך של ההרים הנישאים, של
הודאיות, של הפרח, של חיית הבר. כן, חיית הבר שכה הקפדת לאכול,
אתה שליט העל, עתה שלה.
איש אשר ישמע פזמון זה יהלך מעתה במדבר מתוך יראת כבוד. שכן
השקט הזה שאליו התמסר הינו תפילת ההודיה העמוקה ביותר לכבוד
הבריאה. אדם זה לא יחוש זר במרחביו האינסופיים של המדבר. הוא
יישק להם, הוא ירקוד עמם. הוא ידלג בשקיקה בינות סלעים ואבנים,
לא ירמוס, לא ידרוך. הוא יפסע בקלילות של ילד קטן שטרם נפל
עליו כובד עולם נעלם. הוא ירגיש כה אהוב. מעולם לא הרגיש אהוב
יותר, הוא קיבל חיבוק גדול מאמא אדמה. והוא ראה אותה, הוא ראה
אתה ומעתה היא שלו והוא שלה לעד.