אני אוהבת שוקולד ועוגות גבינה וארטיק ואפונה ותות גינה. אני
אוהבת אפרסקים ושזיפים. ומנגו וסוכריות ועדשים. אני שונאת את
דינה ואת שמוליק גם ואת ניצה המגבת ואת הסלע מרים. אני שונאת
את הקיץ, ואת האוטו של אפרת. ואת החיים, ואת מה שעכשיו. אני
שונאת את סוּכית, בעיקר עם צמות. ואנשים עם נמשים ואנשים
בלי גבות. אני אוהבת פיצה ואת פסח גם ואת רחל הגננת ואת הדודה
משם.

השעה עכשיו 5:29 אני לא נרדמת בכלל. במקום זה אני כותבת דברים
שאפילו לא מעלים בי חיוך על לוח שעם שרוקנתי כי הוא משעמם אותי
למוות. זה לא הכתב שלי אפילו. ה- א' שלי היא בדרך-כלל א', פשוט
הטוש הזה מחייב אותי לשנות קצת את הכתב. מעניין אם יהיה לי מה
לכתוב עד הסוף המר. בלי להגדיל את הכתב. אין קיצורי דרך. הפעם,
זה רק אני, הטוש הירוק, הכתב האחר שלי ולוח השעם הגדול שמתפרש
לנגד עיני כמדבר שאין לו סוף ובקושי יש לו התחלה. מה עם איזה
נווה מדבר? איזה עץ תמרים ואגם מתאדה. למה לא יכולתי להיוולד
עץ אזדרכת או לפחות לא להיוולד בכלל? מה אני מתלוננת? הכל
נהדר! הלוואי והיה לי שרפרף להניח עליו את רגלי לאחר יום עבודה
מפרך. או לפחות יום עבודה מפרך...
אם הייתה לי ציפור קטנה בלב הייתי מתאבדת. זה לא נשמע לי בריא
במיוחד. למה אני עושה את זה? כנראה שממש משעמם לי. זה לא רק
השעה. גם אם היה עכשיו אמצע היום, מה כבר הייתי עושה? אז במקום
את הדבר המשעמם הזה הייתי עושה דבר משעמם אחר. יש לי המון מה
לעשות רק שאין לי חשק לעשות את זה. זה פשע! אני חייבת להיגמל
מהעצלנות הזאת. זה מנוון לי את הגוף והנפש כאחד. אני ממש מקווה
שאף-אחד לא ינסה לקרוא את זה. אני לא מאמינה שמישהו באמת ישקיע
מאמץ לקרוא את זה אלא אם כן הוא יישאר הרבה זמן לבדו בחדר
וישתעמם ויחשוב... נו, אולי יש כאן משהו מעניין. להתאמץ להבין
מה כתוב כאן רק כדי להגיע למסקנה הבלתי נמנעת שזה לא היה
מעניין בכלל... סתם בזבוז זמן. אי-אפשר להרוויח מזה משהו אמיתי
גם לא כדי לספק איזשהו יצר סקרנות טבעי. זה לא באמת עונה על
הצרכים כי אין כאן שום-דבר אישי או חדש שמישהו לא ידע עליי.
ואין כאן איזה סוד בראשיתי שלא כתוב בשום-מקום אחר חוץ מהחדר
שלי על לוח שעם משעמם. שעם-משעמם מממ... צירוף מקרים? אני לא
יודעת. יש לי הרגשה שאני לא הולכת לעניין אפילו את עצמי עם
השטות הזאת. אז למה אני עושה את זה? (לא שאלתי את זה כבר? איזה
מעצבנת אני!) מה יוצא לי מזה? למה בעצם צריך לצאת לי משהו מזה?
כדי שאני לא ארגיש פראיירית? אני מרגישה אשמה שלא איכפת לי לא
להיות שום-דבר. אני יצור בריא בשיא כוחו שכל חושיו עדיין
עומדים לו ואני לא מנצלת את זה ללימודים ועבודה ולימודים
ועבודה ולימודים. וכל מיני דברים חשובים כאלה שלי בכלל לא
נראים חשובים למרות שהם כן חשובים ורק בגלל שאני עצלנית, אני
אומרת שזה לא מעניין אותי. ורק בגלל שאני בטוחה במאת האחוזים
שאין לי סיכוי להצליח, אז אני אפילו לא מנסה. אני סתם טחינה
גולמית שדבוקה לצנצנת מפלסטיק שקשה להוציא אותה מהצנצנת ואפילו
כשכבר מצליחים אז 90% מזה עוד נשאר שם ואז צריך לדלל את זה עד
שזה סתם יותר מדי דליל ונוזלי ומי רוצה לאכול טחינה שאיבדה את
רוב הטעם שלה בגלל יותר מדי מים? ועוד מים קשים של ישראל. קודם
היה המון פוטנציאל לטחינה הזאת. כי המפעל דואג שהטחינה תגיע
לחנויות באיכות הגבוהה ביותר ואם יש למישהו טענות אז צריך
להתקשר ולשלוח את המוצר הפגום בחזרה למפעל עד שיחליפו אותו
בחדש או שיתנו פיצוי הולם לעגמת הנפש. המממ...  מה זה אומר
עליי? טוב ניצלתי! לוח השעמום הזה הולך ונגמר. אוף. עד שיש לי
משהו מעניין להגיד.