הכל התחיל כשהופץ ברחבי הממלכה הקסומה כי הנסיכה חולה, בעיר
הממלכה שנקראה "חד-קרן" התחוללה סערת הציבור, שלטים ומודעות
הודבקו בכל מקום אפשרי ברחבי העיר ושליחי הממלכה הסתובבו
ברחובות בחיפוש אחר היצור שידע לרפא את הנסיכה.
הרבה יצורים ניסו למצוא פיתרון, אחדים חשבו שהם יודעים כיצד
ואחרים ניסו לגלות, עברו חודשים ואף אחד לא פתר את התעלומה.
מיקום הממלכה הקסומה לא נודע אף פעם לבני-אדם, יש סבורים כי
היא בכלל בגלקסיה אחרת אך מראה הממלכה היה נגלה לאנשים מסוימים
בזמן מסוים בחלומותיהם.
הממלכה הקסומה הייתה ענקית בגודלה, בעלת מבנים שלא ניתן להרוס
בגלל זה יצורים חיו במבנים בני מאות ואלפי שנים, אלה היו מבנים
מאבן כבדים ועתיקים, היו גדולים ומפוארים והיו בתים קטנים של
פשוטי העם, גודל הבית היה מלמד על מעמד היצור, כי היו יצורים
בעלי כבוד יותר מהיצורים האחרים כמו שליצן היה מכובד יותר
מגמד-יערות רגיל, ונימפות היו יותר מכובדות ממכשפות עירוניות,
למעשה הממלכה הייתה מחולקת לערים שבכל אחת התגוררו יצורים
אחרים.
כל זה לא היה תקף לעיר חד-קרן, שבצפונה שוכן ארמון המלוכה, עיר
זו הייתה עיר תוססת וצפופה, מלאה ביצורים מכל הסוגים, שהתגוררו
שם למעשה כדי לעבוד במגוון העבודות שהיו בעיר הזאת, שגם הייתה
שוכנת ליד הים הנצחי, הים שאין לו סוף.
הים הנצחי נראה כמו סתם ים, אבל הוא לא באמת סתם ים, זה הוא ים
שאין לו סוף, שרבים ניסו לסיימו ולעולם לא חזרו, וכנראה הם
עדיין אי שם מחפשים את האופק.
יום אחד הוציאו את הנסיכה לחצר הארמון, כדי שתוכל להחשף לאור
השמש שבאה היום בגוונים של ורוד וכחול, "חבל שאני הולכת להרדם,
יום כל כך יפה הוא היום, הייתי יכולה לשבת כאן שעות בהתבוננות
על החצר" אמרה הנסיכה, שמאז מחלתה נחתה עליה עייפות כבדה שמנעה
ממנה להיות ערה ברוב שעות היום.
בינתיים, בעודה כבר רדומה חלמה הנסיכה חלום שבו נראתה במקום
אחר, באי מכוסה חול זהוב ואבנים בשלל צבעי הקשת מפוזרות ברחבי
האי, והיו גם עצים, המון עצים גבוהים וזקופים בעלי פירות
צבעוניים, שנראים טעימים מאוד למאכל.
היא החלה לטייל ברחבי האי, יחפה מרגישה את החול הרך והזהוב בין
האצבעותיה, סקרנית כמו ילדה קטנה מתחילה לגעת בהכל, היא ידעה
שהיא חולמת ולמרות זאת הרגישה כמו במציאותה שלה.
היא מצאה שביל צר שגבולותיו מסומנים באבנים קטנות שצבען ירוק,
היא החלה ללכת בתחומי השביל, היה נדמה כי הלכה הרבה זמן ועדיין
לא הגיעה לסופו של השביל, אבל כשסוף סוף הגיעה, לא מצאה דבר
מלבד עוד חול זהוב.
היא נאנחה וישבה בקצה השביל לצד אבן מוזרה שהיה נדמה כי הייתה
עשויה מהמון אבנים קטנות וזוהרות, כמו יהלומים קטנים.
לא היה לה מושג איך לצאת מהחלום, אז היא החליטה להמשיך לשבת
ולהמתין לסיום החלום, באיזשהו שלב החלה לשחק עם הסלע שלצידה,
היא הושיטה יד כדי לגעת ביהלומים ולפתע ראתה כי ידה עוברת דרך
הסלע הגדול והאפור-נוצץ, כאילו היה הסלע רוח-רפאים.
היא הושיטה שוב את ידה כדי לגעת בסלע, ושוב ידה עברה דרכו.היא
גילתה שהסלע היה כנראה הסוואה למשהו, היא הושיטה את ידה עמוק
יותר לכיוון בטן הסלע והרגישה במן קופסא, היא הוציאה אותה
בזהירות ובחנה אותה, זאת הייתה קופסא שעשויה עץ, מעוטרת
במשפטים בשפתה שלה, אך המילים עצמן לא מובנות לה אבל היא
התחילה ללחוש אותן לעצמה, "לואנו מי גורדו קרסו" היא לחשה,
צרוף מילים אלה גרם לחול רב לעוף ולהפוך לסערת חול למולה,
הסערה הפכה צורות רבות שלבסוף הפכו לחתול מדהים ביופיו, אך
מאיים מכיוון שהיה גדול מן הנסיכה כפליים.
הייתה לחתול פרווה זהובה ממש כמו החול, ועיניי שקד ירוקות
כהות, הוא עמד על כפותיו והמתין.
הנסיכה לעומת זאת לא נראתה מאוימת כלל, היא חשבה לעצמה שזה
ממילא חלום, וזה חתול.
"ומה שמך," שאלה הנסיכה.
"שמי קטו החתול הגדול, שומר האי הזה, בו את נמצאת..."
"שמי הנ...", "אני יודעת את שמך ואני יודע למה את פה, יודע אני
כי את הנסיכה החולה מאוד, ואף אחד אינו יודע כיצד לרפא אותך",
ענה לה קטו.
"אם כך," השיבה הנסיכה, "מה אני עושה פה? מה מטרתי פה?".
"הקופסא שאת מחזיקה בידייך מכילה אבן אדומה, שמגע בה יכול
להציל כל אדם מכל מחלה, אך לקופסא זאת יש מנעול ואני פה להסביר
לך כיצד ניתן לפתוח אותה".
הנסיכה נגעה במנעול ובחנה אותו מכל צדדיו והוסיפה לשתוק.
"איפה אנחנו ומי שלח אותך לפה אלו שאלות שלא אוכל לענות לך
עליהן, אבל באשר פתיחת הקופסא, יש רק דרך אחת לפתוח את הקופסא
והיא לדעת מה משמעות חייך".
הנסיכה הביטה בו בפליאה, "ואיך אוכל לנחש מה היא משמעות חיי!
זאת בדיחה! אוכל לשבת פה שנים ולא להבין מה משמעות חיי, אני
אוכל למות בלי להבין את משמעות חיי...".
"מצטער" ענה קטו, "אם תוותרי ותרצי לצאת מהחלום, כל מה שעלייך
לעשות הוא לקרוא את צרוף המילים שקרא לי לכאן שוב".
קטו הפך שוב לסופת חול ונפל בשלווה על האדמה.
"משמעות חיי היא לאהוב", אמרה בקול רם אך המנעול לא נע
ממקומו.
"משמעות חיי היא להנצל ולהקים משפחה" צעקה הפעם, ושוב המנעול
לא נע ממקומו.
"משמעות חיי היא להנהיג את הממלכה הקסומה", דבר לא קרה.
היא ניסתה עוד כמה אמרות, אך ללא כל הצלחה, היא החלה להרגיש
רעבה וקמה ממקומה.
היא הביטה לעבר כמה עצים שהיו לצד השביל, נתלו עליהם פירות בכל
הצבעים, היא החליטה לטעום את כולם.
היא טעמה תחילה את הורוד, פרי עגול וחלק כמשי, שהיה מתוק כמו
שלא טעמה דבר מתוק בחייה, הוא הנחית עליה שלווה ועונג. היא
התענגה עליו ופנתה אל פרי שצבעו כחול, הוא היה ארוך ומחוספס
כעור נחש, היא נגסה בו והרגישה את חמיצותו הרבה, היא נאלצה
לירוק אותו מפיה כי חששה שזה רעל, הוא עשה לה כאבים חדים בכל
הגוף וכשנרגע הכאב עברה לפרי הבא, שהיה כתום כתפוז, אך צורתו
הייתה כשל פרח בעל עלי כותרת עבים וקשים, היא טעמה אותו וחשה
את מרירותו הבלתי נסבלת שגרמה לה לבכות דקות ארוכות עד שהדמעות
פסקו לנזול מעינייה.
ואז ניגשה לפרי האחרון, שהיה לבן וצורתו כשל טבעת, רך וצמיגי,
היא שמה אותו בפיה והפעם טעם הפרי היה חריף מאוד, שגרם לה לרוץ
ולקפוץ ולחוש אנרגיה רבה כמו שלא היה לה מזה שבועות רבים מאז
מחלתה.
היא אספה אחד מכל פרי וחזרה לשבת מול הקופסא.
היא נגעה בכל פרי ופרי ונזכרה בטעמם ובתופעות שגרמו לה, היא
חשבה על חייה וחשבה לעצמה שמעולם לא חוותה כל כך הרבה בשעה אחת
בודדה, תמיד הגנו עליה ושמרו עליה, היא למדה בתוך הארמון
ובילתה את רוב חייה בארמון בעשיית כלום.
היא הרגישה עצבות, עצבות שגרמה לה להבין למה חלתה.
כל חייה היו חסרי משמעות וערך, כי היא לא מימשה את עצמה ולא
עשתה עם עצמה דבר, כי היא מעולם לא ידעה אחרת. אך עכשיו היא
יודעת מה משמעות חייה.
"משמעות חיי, ומשמעות חיי אחרים היא לא לחיות את החיים כמו
שהם, אלא להבין את משמעותם, משמעות החיים היא להרגיש ולא
לעשות!"
היא צעקה ועצרה לרגע.
"להרגיש את המחוספס, את החלק, את הקשה ואת הרך, להרגיש זה
לבכות, זה לצחוק וזה לחייך, זה לדעת שמחה ולדעת עצב, זה אומר
לחוש שלווה ולחוש כאב. כל אלה בצורות ואופנים שונים שמופיעים
בחיינו, כמו הפירות שאכלתי".