היא אישה מיסתורית. כבר שנים רבות אני מכירה אותה, ועדיין
אינני יודעת לשפוט מי היא.
נדמה לי שהיא היתה שם כשנולדתי, אולי היא הגיעה אחרי, אבל מאז
היא נשארה תמיד, מעין אמא שניה דמויית צל. היא יודעת את כל מה
שקורה בחיי, אך לא מספרת לי שהיא מודעת לכך. שולחת רמזים שונים
ומשונים, ולעיתים, רק מחייכת.
היא יקרה לי, כמובן, אני אוהבת אותה. אבל עדיין ישנו מרחק לא
פתור. אף פעם לא הצלחתי לחדור לנפשה של האשה הזו, אף פעם לא
הצלחתי להבין מה מסתתר בין מחשבותיה. חיוכה - מה הוא מביע?
כאבה - מדוע אינו מתבטא?

אין לה חברות. מכרות כן, אבל לא ידידות נפש, לא כאלו שאיתן היא
גלויה לחלוטין, ואולי כן? ייתכן שאינני יודעת עליהן, אבל נדמה
לי שאין לה. היא קרובה למשפחתה, שומרת תמיד על תפקידה כבת
הבכירה, לא מאכזבת את הוריה, את סבתה, את ילדיה, את בעלה,
עובדת קשה על מנת לשמור על כולם, דואגת תמיד, טוב ליבה מתפרס
למרחקים. בליבה, בחדרי חדרים, יש בה משהו שגורם לה להתחרות
באחותה, היא מכחישה זאת, אהבתה לאחותה הרי גלויה וברורה, הן
כמו תאומות, אבל במציאות הן לא תאומות. עליה נפל הנטל בהיותה
הבכורה, הבוגרת בינהן, אחריותה היא לשמור גם על אחותה, היא
מחפשת שיאהבו אותה, היא הרי יותר יפה מאחותה, אז למה, למה,
למה, כל תשומת הלב מופנית תמיד אל השניה???

היא לא מרוצה מעצמה, לא ולא! לדעתה היא שמנה מדיי, והבגדים שלה
פשוטים מדיי או מכובדים מדיי והנעליים קטנות מדיי והיא נמוכה
מדיי. היא לא מבינה שהיא פשוט מתאמצת יותר מדיי. היא לא רואה
את היופי החיצוני שלה, על אף שכולם סביבה מתפעלים ממנו. היא
רואה את היופי הפנימי החבוי בה, אך לא מצליחה לשחררו אל אוויר
העולם. היא לא שלמה עם עצמה. אבל בעצם, מי כן?

היא כמו אמא בשבילי. אני מרגישה שלה אני אוכל לספר את הכל,
ואיתה אני אוכל להתייעץ בנושאים רגישים מדיי לשיחה עם אמי
האמיתית. אבל המרחק, תמיד היא שמה איזשהו גבול, שומרת על עצמה
שלא תספר יותר מדיי, שלא תיחשף, לא מבינה שאני מוכנה להיות שם
בשבילה גם כן, שכבר בגרתי, ואינני אחת מבנותיה האמיתיות, על כן
אני יכולה בהחלט לשמש לה חברה.