אוטובוס - אני נעור לקול פיהוקו של האוטובוס. הדלת האחורית
נפערת בקול לחישה וטפיחה. אני מחזיר לאוטובוס בפיהוק משלי, עצל
מכדי להושיט את היד המכסה. עיני דבוקות, רגלי ככלונסאות, אבל
אני מצליח לדלג על פני שלוש המדרגות ולשים את רגלי הכושלות
עדיין מיקיצת הבוקר המוקדמת מידי, על המדרכה ברחוב נוה שאנן
בתל אביב.
צ'יפסים - בשעה רבע לשבע בבוקר עומד לו מר מלול ומטגן צ'יפסים
במסעדתו שבקרן הרחוב, כאילו שלפתע תגיח מאי שם עדת ילדים
מורעבים. אשתו המלולית, יושבת על כסא מתקפל, ידיה עוטפות כוס
תה מהביל, שואבות את חומה.
המסעדה הפתוחה, שולחנותיה משובצי מפת השעוונית משוועים ללקוח
הראשון, היא המראה הראשון שאני רואה בעיר העברית הראשונה.
פיגוע-  אחרי הצהריים יהיה קרוב לפה פיגוע, קטן, בעיקר עובדים
זרים.
בערב יתראיין מר מלול, בריא לחלוטין, על רקע שולחנות הפוכים.
ברקע תקלוט המצלמה מפת שעונית משובצת מתגוללת על הרצפה.
כיעור -  עשרה קבין של כיעור וזוהמה הוריד הקדוש ברוך הוא על
העולם, תשעה נטלה דרום תל אביב ואחד העולם כולו.
ביאליק -  בשעה זו בית הספר ביאליק סגור ושומם. בעוד שעה יפתח
שער הברזל הגדול והחצר שנועדה למשחקי הילדים תהפוך למגרש חניה
מאולתר. מעניין כמה מהורי ילדי בית הספר, המאוכלס ברובו בילדי
עובדים זרים, יודעים מי היה ביאליק, יכולים לקרוא שורה שלו
מ"עיר ההריגה".
אפרוחים - בחנות החיות שליד התחנה המרכזית החדשה, בילו את
הלילה שלושה גורי כלבים, חמישה גורי חתולים וכמה עשרות
אפרוחים, כשהם מצטופפים בכלוב של חצי מטר על חצי מטר בחזית
חלון הראוה. בחלון הראווה דבוק שלט, "תנו לחיות אהבה".
כשאני עובר ליד החנות עולה באפי ניחוח דק וממכר של פלומת
אפרוחים דקה, שמתחלף תוך שניה בריח השתן החמוץ שהטילו שיכורי
הלילה על קירה הצדי של החנות.
כיעור - לבנה שחסרה, מזגן שנעקר,תריס שבור אלכסונית, קירות
שחורים מפיח האוטובוסים, גדר שהחלידה ונעקרה, הכל כאן זועק
חוסר שלמות ותכנון. היפוכו של כפר מרכז אירופאי.
בית בית וסורגיו החלודים, לבניו החסרות והשחורות, פה ושם
מריחות צבע חפוזות. שלוליות הלילה, אף הן דלוחות ושחורות,
נקוות בנקבוביות המדרכה.
חלבלוב - מכל עבר משתרג לו פה הצמח הפראי הזה, מנסה לבדו בשלל
תפרחתו הסגולה, להילחם בכל הכיעור סביב. מטפס על גדר, ממשיך
לבית שמכבר עזבו אותו יושביו, עוטף פתח חסר חלון שפעור לעולם
כמו שן חסרה, מכסה גדר שעמודיה החלודים כבר מלחכים את הרצפה.
אבל - מודעות האבל מציצות פה מכל פינה, בעיקר באיזור בתי
הכנסת. רוב המתים היו צדיקים, שמות המשפחה של רובם מסתיימים
ב"אוב". תחביב ישן שלי הוא להסתכל על מודעות אבל של זרים
ברחוב. בדרך כלל אני מחפש את ההטיה של המילה "סבא" או "סבתא"
במודעה. מוצא ונרגע. אם המנוח כבר הגיע לסבאות זה לא כל כך
נורא שמת.  בשנים האחרונות, אחרי שנולדו לי ילדים, אני כבר לא
מוצא את המילה סבא במודעות האבל כל כך מרגיעה.
עבודה - אני בדרכי לעוד יום. אסור לאחר, אני חדש פה, המצב בחוץ
זה לא מה שהיה, צריך להגיד תודה שאני לא מובטל, להגיד תודה
ולשתוק. להגיד תודה למרות שאני מתכנת  JAVA עם חמש שנות
ניסיון, חניך מצטיין בקורס תכנות.
שבע ודקה זה נחשב אצלם איחור, והם רושמים איחורים, ממש כמו
בבית ספר. לך תבין מנטליות של חברת חשמל.
לא, הם לא מתחשבים באנשים שעבדו בהיי-טק בהרצליה בחברת סטרטאפ,
רגילים לשעון לוס אנג'לס, לערבים שנמשכים לילות, לימי העבודה
שמתחילים בארוחת צהריים, למקומות החניה השמורים, למזדות ענוגות
האחוריים. לפעמים נדמה לי שאני מזהה אפילו סוג של שמחה לאיד,
על הרכב הצמוד שנגזל, הארוחות העסקיות שהוחלפו בארוחות מזנון
הסתדרותיות עשרים שקל מנה, על הסטרט אפ הרצליה שהתחלף בדאון
טאון תל אביב.