הפעם הראשונה שלקחתי אוטובוס לגן עדן, הייתה לפני שלושה חודשים
בערך.
בוקר אחד קמתי ממש מוקדם לבית-ספר ועליתי לתחנה מעל הבית שלי.
מרוב שהייתי הפוך לא שמתי לב שאני עולה לאוטובוס הלא נכון.
מרוב שהייתי הפוך לא שמתי לב שאין אף אחד באוטובוס מלבדי.
נרדמתי כל הנסיעה וכשהנהג העיר אותי ואמר: "היי גבר,זאת התחנה
האחרונה פה." יצאתי החוצה וממש לא קלטתי איפה אני.
הרחוב היה ריק, פשוט ריק. לא רק שלא הייתה שם נפש חיה, אלא
פשוט לא היו בו בניינים חוץ מאחד - מבנה לבן עם איזה 5 קומות.
אפשר לטעות ולחשוב שהצמחים המטפסים על הקירות החיצוניים הם
עובש. בניין לבן מלוכלך באמצע רחוב בלי בניינים ובלי אנשים,
ואני עם עיניים רפויות מלילה קצר מדי.
לא היה שלט על הבניין ולא היה שלט של הרחוב. אני, במיטב
סקרנותי, נכנסתי פנימה בלי סיבה מסוימת ובלי שום מחשבה נוספת.

סבתא שלי חיכתה לי בלובי וקיבלה את פניי עם חיוך. אני, שלא
הבנתי מה קורה לי, מצאתי את עצמי פנים מול פנים עם סבתא שלי.
סבתא רצה אליי וחיבקה אותי כל כך חזק, עד כדי כך שהנשימה שלי
קצת התאמצה לחזור לקדמותה ולמצבה הטבעי. סבתא לקחה אותי לחדר
שלה ואני נגררתי אחריה, כאילו הייתי קשור לידה עם רצועה בלתי
נראית, ורגליי נגררו על הקרקע בריחוף מבולבל שכזה, והיא מחייכת
כל הדרך.
סבתא נראתה בדיוק איך שאני זוכר אותה: יפה, חייכנית, חמודה -
בדיוק כמו שהיא הייתה פעם. התיישבנו ליד שולחן עץ כעור, על
כסאות מעור אדום שנראה כאילו נצבעו בליפסטיק, והיא התחילה
לדבר. אני הייתי אילם.
"מה שלומך? איך הגעת אליי פתאום? סוף-סוף נזכרת בסבתא שלך?"
אני בסטר קיטון. אני בוהה בה כאילו היא הייתה רוח רפאים. אם
היא הייתה רוח רפאים זה היה קל יותר. רציתי להגיד משהו אבל לא
ידעתי מאיפה להתחיל. איך אתה מספר למישהו על 13 שנים מחיים
שלך?
"זה בסדר אני יודעת הכל," היא קראה את מחשבתי בקלילות, "אתה לא
תחדש לי כלום. אני צפיתי בך כל הזמן ועכשיו אני רוצה סתם
לשוחח."
כל החדר היה מלא במאפרות ועטיפות של סיגריות. סבתא הדליקה
סיגריה בטבעיות מוכרת כל כך והציעה לי אחת, כאילו הייתי חברה
שלה בבית קפה.
"לא תודה, אני לא מעשן, סבתא," עניתי בילדותיות.
"אני יודעת ואני גאה בך כל כך על זה. רציתי סתם לנסות. הנכד
הבכור שלי..." חייכה ודיברה כאילו היא מספרת לאותה חברה מהבת
קפה סיפור, "כל כך מוצלח וכל כך שומר על עצמו ודואג לבריאות
שלו. הוא לא כמו סבתא שלו," אמרה ולקחה שאיפה ארוכה לריאות
והוציאה עשן סמיך בצורת לב.

לא רציתי לצבוט את עצמי - אם זה חלום אני לא רוצה להתעורר.

חזרתי לסבתא כמה וכמה פעמים, מתי שהייתי יכול. ראיתי בתחנת
אוטובוס שכתוב שם שקו 6 מגיע לאיזה רחוב לא מוכר בהדר ואולי
זאת הסיבה שתמיד הייתי לבד על האוטובוס. אני וסבתא היינו
משוחחים על כוס קפה, היא עם סיגריה ואני עם הפאסיביות
והביישנות שלי. צחקתי מהסיפורים שלה על כל מיני חברות שלה
וטיפוסים שהיא פגשה והיא הייתה מחייכת בגאווה מהסיפורים שלי על
ציונים טובים שקיבלתי, או סתם על חוויה שהייתה לי. כשהייתי
מספר לה על בנות, היא תמיד הייתה מעודדת אותי - "הן לא יודעות
איזה מלאך הן מפסידות," ואני הייתי מתעודד.

כשנסעתי לחו"ל לטיול שורשים, שאלתי אותה אם היא רוצה משהו
מהדיוטי פרי, איזה פאקט, בושם או משהו בסגנון. "הדיוטי פרי פה
מצוין חמודי. המחירים פה ממש זולים, אבל תודה בכל מקרה. אולי
אתה בעצמך רוצה איזה משהו מפה?"

לא סיפרתי לאף אחד על סבתא. חשבתי שאולי אם אני אספר אז זה
יעלם.

בכל התקופה הזאת לא ידעתי איך אני מגיע כל פעם לסבתא. עם כל
הציפייה שלי לראות אותה, לא הייתי שם לב לדרך ולא הייתי מסיט
את מבטי לצדדים אפילו פעם אחת. אולי הדרך באמת לא חשובה, אבל
זה סיקרן אותי עד מאוד.

בפעם האחרונה שנסעתי בקו 6 מישהו ניקב עליי ומאז אני לא צריך
לקחת אוטובוס לסבתא. אנחנו יושבים בחדר המשותף שלנו, היא מעשנת
ומחייכת אליי ואני בביישנות פאסיבית מרוקן את המאפרות ומנשק
אותה נשיקה רכה לפני השינה. אנחנו כל יום שותים קפה ומשוחחים
ומחכים לאיזה יום שאחד הנכדים יבוא לבקר.