ויהי ערב.
בעלות הנווד על משכבו ברשרוש עלים יבשים, עת מתרוצצת הלבנה אנה
ואנה בשמי הליל, יבוא אל החלומות בכדי לישוק את מצחו ולזרוע בו
את אחד החלומות אשר באמתחתו. תדהמה לבן אולימפוס! יראה אותו אל
מחזות חדשים אמיצים ונפלאים מרצדים להם בשנת הנווד, אך ידו שלו
לא זרעה אותם פלאים. איזו יד בת אלמוות נגעה בלחיו?
אילו שפתיים נוטפות נקטר והבלן אמברוזיה רפרפו על מצחו? יחקור
ויתהה האל.
יעצום אז אל החלומות את עיניו וירכין ראשו אל עבר הנווד, והבל
פה בן תמותה יריח מלא הנחיר. אט-אט יחדור הוא אל חלומות הנווד
ויביט בהם. אט-אט התמלאה נפשו אימה וחרדה. החוויר אז האל
ושיקפו פניו את לובנו המבריק של הסהר.
חלומותיו של הנווד, העתיד הם! אין הנווד חולם על ערגות, תשוקות
וכמיהות, כי על עתידו הוא! חלומותיו נשארים בגדר החלום רק עד
הנץ החמה מעל ראשו. חלומותיו הם ממנו ולעתנו בלבד! אין הם
ניתנים לו, אין הם ניטעים בו, אלא נוצרים הם ממנו בכדי לאשר את
עצם קיומו! הנווד הוא יציר חלומותיו! הנווד הוא חלומותיו! אין
יכולים החלומות להינטע בו על ידי אלים, אנשים ותקוות, כי אז
יחדול הוא מלהיות עצמו. יחדול הוא מלהיות הנווד!