כשהוא קורא את המודעה, הוא כמעט מתבלבל ונוגע באותיות. שחור
ולבן הן הסתדרו להן זו לצד זו בשורה. "לבית מלון דרוש פסנתרן".

פסנתר, פסנתרן, לובי של מלון. מסביב הכל יכול להשתנות, מלבד
שלושת אלו. רומא; שפה מתגלגלת, תאורה חמה. פריז; אלגנטיות,
נשיקות של נשים יפות ויין אדום. תל אביב; בדידות וים.
שבע שנים הוא כאן. שבע שנים הכל בצבע, הכל בשקט. לא צריך אהבה
גדולה, אפשר הרבה קטנות. מספיק לעבור ברחוב בדיוק בשעה שהשמיים
מחליפים צבעים ולעצור לרגע. מספיק ספר וכוס תה אחרי יום ארוך
בעבודה. מספיק ללכת  לישון עם אישה אהובה, שמדברת בשפה שלך
וחולקת את אותם זיכרונות כמו שלך, להעביר את אצבעותיך על גופה
המזדקן ולדמיין שעורה מתוח ומתנגן. מספיק אישה שתחזיק לך את
היד ותלטף ותאמר: "לא צריך פסנתר בשביל להיות פסנתרן". שבע
שנים הוא לא נגע.
פסנתר, פסנתרן, לובי של מלון. יכולה להיות זאת שעת צהריים,
אנשים סועדים במסעדה, פניהם המקומטים מתעוותים בהשתקפות הסכום
הממורק. או בין ערביים, שולחן אחד, שתי כוסות קפה, הרבה אהבה
או עסקים. או לילה, של גבירות מהודרות או זונות, זוגות שהשנים
מיטיבות עימם רוקדים ולס, או בעלים בוגדניים עמוסי יצרים
גועשים, ממהרים במין ריקוד ארוטי לפילגש הממתינה.
זה היה יכול להספיק, אבל עיניו רואות "שחור", אצבעותיו מתחננות
"לבן" . נעימה ישנה שהתנגנה בו בשקט, מתפרצת לה החוצה בכל
הכוח. הוא מקלף מהקיר את המודעה והולך לשם.
בדרך הוא הוגה שוב ושוב בליבו את המילה "פסנתר" בעברית. כמה
מצחיקה היא, מחליקה ומזדקפת, כמו מנגינה, כמו אצבעותיו. לפתע,
בהינף שרביט מנצחים, הרחוב נענה לו, מתמתח ומתעורר לחיים. ליבו
כמטרונום מכתיב את קצב צעדי האנשים; שלושה צעדים ומכונית
עוברת, שלושה גברים ואישה מחייכת, שלוש יללות ונביחה של כלב,
שלושה גלים והשמש נופלת. העיר כולה פצחה בוולס משגע.
חנייה, דלת זכוכית מסתובבת, יכול להיות שם שומר. הוא לבוש
חליפה אדומה או כחולה, כפתורים מוזהבים אולי כפפות לבנות וכובע
. בכניסה עגלת מזוודות, עמוסה או ריקה ומולה דלפק קבלה. לפקידה
החייכנית או המשועממת תג כסוף ושמה; מריה או ז'ולי או איילה,
מוטבע עליו.
הוא נכנס פנימה והקצב נעלם. השקט משאיר אותו נבוך וחסר אונים.
הוא נזכר איך כשהיה ילד קטן, היה מסתובב סביב עצמו סחור וסחור
ולפתע נעצר. הוא היה נשאר עומד במקום והעולם המשיך להסתחרר
במהירות. רק הפעם זה להיפך.
הלובי הענק ורצפת השיש המבריקה מגמדים את גופו ומבליטים את
צעדיו המהוססים בדרך הנראית לו כה ארוכה, לדלפק. שתי ידיים על
עץ מהגוני, ליבו ממשיך להלום בו והוא לא מצליח להתאים את
המילים ולחבר אותן למשפט הגיוני, שיהיה בהיר לפקידת הקבלה;
"מודעה, פסנתרן, דרוש...". היא קוראת לאחראי והוא חוזר בפניו :
"מודעה, פסנתרן, דרוש..." האחראי מקשיב ונעלם חזרה בפתח ממנו
הגיע. "הוא הלך לקרוא למנהל", הפקידה מסבירה. בינתיים הוא
ממשיך לשחק עם הצירוף, להגות אותו ולשנות את הסדר. כל כך זרה
לו השפה, הלחן. הדקות עוברות כמו נצח והמנהל מגיע. הוא בוחן
אותו במבטו ואומר: "נשמע אותך מנגן".
פסנתר. שחור, חום או לבן. ישן, חדש, אולי כנף. ממוקם במרכז
הלובי, נבלע בצד אולי מוגבה. מאחור חלונות המשקיפים לים או
לרחוב, מכוסים וילונות ארגמן כבדים או ערומים לגמרי. כסא,
קלידים, זוג ידיים.
ללא מילים הוא מקרב את הכסא ומתיישב. נגיעה, צליל, הפוגה. מה
אשתו תאמר. גבו מתכופף, פניו רוכנות, ידיו או אולי מחשבותיו,
מרפות. הוא נעלם במנגינה והעולם שב להסתחרר סביבו. אהבה
גדולה.
יכולות להיות מחיאות כפיים או דממה מנומסת. קהל, צוות עובדים
או ריק מוחלט. מישהי יכולה פתאום לשיר או זוג  לרקוד. המנגינה
יכולה להיות הרקע או העיקר ובסופה יבוא חיוך או דמעה. מסביב
הכל יכול להשתנות מלבד פסנתר, פסנתרן ולובי של מלון, מלבד
שלושת אלו.