כשאופיר סיים י"ב, המחנכת שלו אמרה להורים שלו ובכלל לכל מי
שרק היה מעוניין לשמוע שאופיר יגיע רחוק. "אתם תראו, כל מה
שהוא יגע בו יהפוך לזהב" ואז הייתה סופקת כפיים ומביטה בו במבט
של הערצה מתובלת בהרבה כבוד. זה גרם להורים של אופיר לצביטה של
גאווה בלב.
לא היה צריך לשמוע את זה מהמחנכת של אופיר בכדי לדעת שאופיר
באמת ילד מוכשר. הוא סיים את המגמה הריאלית בתיכון בהצטיינות.
הוא היה גבוה ונאה, דבר שהפך אותו למאוד פופולארי בין הבנות
בשכבה ויחד עם זאת הוא היה תמיד מאוד צנוע ונדמה היה שהוא כמעט
מתעלם מכל התכונות שהפכו אותו לדמות נערצת בקרב כל מי שזכה
להכיר אותו.

בבקו"מ קצין המיון הרים גבה כששמע את אופיר אומר "גולני"
בהחלטיות שכזו וכשהביט לתוך עיניו ראה שם שלווה, כאילו אופיר
ידע בברור לאן מועדות פניו. כל הדרך אל מחנה הטירונות התבונן
אופיר מבעד לחלון וחיכה לראות את הבסיס כאילו הוא בכלל נוסע
הבייתה.

הוא סיים את הטירונות של הסיירת בהצטיינות ומפקד הבסיס אמר
לאבא שלו שהוא כבר זכה לראות המון טירונים בחיים שלו, אבל הוא
עוד לא נתקל ב`מקרה` כזה ושהוא ימליץ עליו בחום לצאת לקורס
קצינים הכי מהר שאפשר, כי אופיר עשוי מחומר שנדיר למצוא היום.
"הלוואי שהייתי יודע שאחד כמוהו יישאר בצבא, אבל עם איכויות
כאלה בטח יחטפו אותו שם בחוץ", נאנח.

בטקס סיום של קורס קצינים, אופיר עמד עם כל המצטיינים על הבמה
והרמטכ"ל בא ללחוץ לכולם ידיים וכשהוא הגיע לאופיר איזה קצין
אחר עם דרגות מאוד גבוהות לחש משהו לאוזן של הרמטכ"ל. הרמטכ"ל
הנהן בראשו ולחץ את היד של אופיר בידו האחת ובידו השניה נתן לו
קווץ` בלחי וטפיחה ידידותית. "יכול להיות שאני לוחץ את הידיים
לרמטכ"ל לעתיד, אתה תהיה גאווה להורים שלך וכמובן שגם למדינה",
אמר הרמטכ"ל בקריצה. אופיר העלה את את קצה השפה למעלה במין
חיוך כבוש של מבוכה, אבל בתוך העיניים היה המון שקט.

אחרי האימון הוא עלה עם המחלקה שלו לגבול בצפון והם תפסו שם
מוצב קטן. הגיזרה הייתה מאוד חמה באותה תקופה ומפקד הגיזרה
החליט שרק המחלקה של אופיר תהיה זו שתתפוס את המוצב ותבצע שם
פעילות, כי רק על המחלקה של אופיר הוא סומך ש"דברים יתנהלו כמו
שצריך", כדבריו.

באמצע חודש אוגוסט בבוקר שרבי, יצא צוות מהמחלקה של אופיר
לפתוח ציר, בדיוק כמו שהיו נוהגים לעשות כל יום. אופיר עמד
למטה ברחבה של המוצב ומסביבו עמדו כל החיילים לתידרוך. תמיד
היתה דממה כשאופיר העביר את התידרוך שלו. אף אחד לא העיז לפצוח
את פיו. כולם נעמדו מאובקים עם השכפ"צים, האפודים, הנשקים וכלי
הנשק. לא משנה כמה פעמים הם כבר שמעו את התדריך ובכל זאת הם
עמדו שם וחידדו כל מילה שנאמרה, כאילו היא נבחרה בפינצטה. אף
אחד לא שם לב שהיה מאוד שקט באותו בוקר.

לא עברו יותר מעשר דקות מרגע שהתחילה פתיחת הציר וכולם שמעו
"בום" חזק.
היה הרבה עשן והתחיל רעש מחריש אוזניים של ירי מכל הכיוונים.
פתאום התחילו גם צעקות ואיזה מסוק נראה למעלה בשמיים.
אחרי שהעשן נמוג והרעש של הרובים כבה, כולם הבינו שאופיר במצב
קשה והוא עכשיו במסוק בדרך לרמב"ם ואולי הם לא יראו אותו
לעולם.

אופיר נפטר במסוק ובאותו רגע גם אלוהים בכה, כנראה אבל מעל
מדינה אחרת, כי הוא לא רצה שיראו שהוא בוכה ולכן מעל למקום
שאופיר נהרג הוא החליט להגביר קצת את השמש שצרבה את הפנים של
החיילים בשטח כל כך חזק שאפילו הדמעות שלהם כמעט התייבשו לפני
שזלגו מן העין.

בשכונה של אופיר רגילים לראות הרבה מכוניות של הצבא כי זה
שיכון של אנשי קבע, לכן הפז`ו שהתקרבה לבית של אופיר לא עוררה
שום עניין. אף אחד לא שם לב שהאנשים עם המדים בתוך האוטו לא
החליפו ביניהם מילה אחת כל הנסיעה. הצלצול שהיה בדלת העיר את
שלומית, אמא של אופיר והיא שאלה מי זה וענו לה שזה מהצבא. היא
פתחה את הדלת בזהירות ואחרי רגע קטן של שתיקה היא התעלפה.

בלוויה היה ראש הממשלה וגם הנשיא והם איימו על כל מיני אנשים
אירגונים ומדינות ואמרו לטלויזיה שהם לא יעברו על מקרים כאלה
בשתיקה. אמא שלומית והאחות הקטנה, שני, הרגישו שאולי שתיקה לא
תעביר להן את הכאב, אבל תעזור להן להתמודד איתו קצת. אז הן
שתקו.

לשבעה באו הרבה חברי כנסת והמון אנשים מופרסמים וגם כאלה שאף
אחד לא מכיר וכולם היו ממש נחמדים והציעו לעזור בכל דבר שרק
אפשר. אמא של אופיר אמרה רק תודה בנימוס עם עיניים אדומות
מדמעות וידיים שלא הפסיקו לרעוד. מאיר, אבא של אופיר דיבר תמיד
בלחש והסתכל רק על הריצפה. הוא לא היה מסוגל להביט לאנשים
בעיניים. העיניים שלו היו כבויות.

כמה שבועות אח"כ שני כבר חזרה לבית הספר והייתה נפגשת כל יום
אחרי הלימודים עם היועצת והן דיברו הרבה על מה שקורה בלימודים
ועוד קצת על מה שקורה בבית. שני אמרה שהכל בסדר, למרות שהכל לא
היה בסדר כי אבא היה הולך לעבודה מוקדם בבוקר וחוזר מאוד מאוחר
בלילה ואם הוא כבר היה בבית הוא היה צועק על אמא שתלך
לפסיכולוג כי אמא, אמא לא הייתה מדברת עם אף אחד אפילו לא איתה
ואופיר בכלל איננו ואין לה למי לספר שרע לה.

וכששני הייתה חוזרת הבייתה היא הייתה רצה לחברות כי "אי אפשר
לחיות ככה בבית, זה כמו בית קברות", היא הייתה ממררת בבכי. היא
לא ידעה מה שעובר על אמא שלה, שהחליטה פשוט לא לדבר עם אף אחד
כי רע לה ורע לה כי אופיר מת והיא לא יודעת מה קורה איתו ואיפה
הוא עכשיו בכלל. "הייתי נותנת הכל לדעת שטוב לך עכשיו ואתה נח
על משכבך בשלום", הייתה נוהגת לומר שלומית לבנה כל הזמן, למרות
שאף אחד לא שמע אותה כי היא אמרה את הדברים האלה בפנים.

יום אחד היא החליטה לבקש מאופיר שאם טוב לו, איפה שהוא לא
נמצא, שרק ייתן לה סימן שהיא תוכל להמשיך לחיות את החיים בחזרה
ושהיא תוכל לדאוג לאחותו הקטנה שהיא רק בכיתה ב` והיא צריכה את
אמא שלה. אז היא ביקשה ממנו שישלח לה פרח צהוב, כי זה היה הדבר
הראשון שעלה לה בראש.

כמה ימים אח"כ, בבוקר, שני קמה וציחצחה שיניים ואח"כ התלבשה
מהר כי לא רצתה לאחר לבית הספר. היא עברה ליד חדר השנה של
ההורים שלה והיא ראתה רק את אמא שלה ישנה, או ככה היא חשבה, כי
שלומית לא ישנה בלילות, היא רק שכבה במיטה וחשבה על אופיר. את
אבא שלה היא לא ראתה, הוא כבר היה בעבודה. היא רצתה להעיר את
אמא ולספר לה על החלום בלילה, כי היא חלמה על אופיר בפעם
הראשונה מאז שהוא איננו אבל היא העדיפה לא לאחר ולספר לה כשהיא
תחזור.

בארוחת הצהריים של אותו יום, שני הביטה בצלחת ואח"כ באמא שלה
שעמדה ליד המקרר."אמא", היא פנתה לאמה וקמה באיטיות מהכיסא
ניגשת אליה, תופסת בחולצה שלה ומושכת כלפי מטה. "אמא אני רוצה
לספר לך על חלום שחלמתי בלילה", אמרה בקול חרישי. "חלמתי על
אופיר" ושלומית התחילה לבכות. "אמא, אל תבכי", התחילו לרדת גם
לה הדמעות. "אמא, חלמתי שאופיר יושב בשדה ג-גדול של פרחים
בהמון המון צבעים והוא נותן לי פ-פ-רח צהוב ומב-מבקש מ-ממני
ל-ל-לתת אותו לך", שני נחנקה מהדמעות שהחליקו לגרון ובקושי
סיימה את המשפט.
שלומית הניחה ידה על שערה הזהוב של ביתה הקטנה וליטפה אותה.
"תודה אופיר", אמר בליבה ,השפילה פניה למטה ואמרה בקול "אני
אוהבת אותך", בעוד שני הקטנה נצמדת לרגלה, מתקשה לעצור את
הבכי.
"עכשיו הכל יהיה בסדר..."

[מבוסס על סיפור אמיתי]