איך זה שפתאום, אחרי כל כך הרבה זמן של שקט ברור ואופק נקי,
נתקלתי בקיר, התחלתי להתבלבל, קופצות לי לראש מלים שאני פוחד
להגיד, מרגיש דברים שלעגתי לקיומם? היא לא יצור מהחלל, גם לא
מכשפה (עד כמה שידוע לי), אפילו נראה שהיא מרגישה אותו הדבר,
מה שמטיל ספק בשפיותה ובטעמה. משהו בפנים מתפרץ וגועש, עומד
להתפוצץ, זורם בגוף ומנסה להתחיל התקף אסטמה, ואני עומד ומסתכל
על הקיר - למעלה, למטה, שמאלה ולצד. אני לא יודע מה לעשות עם
זה. אני יודע שאם אני אסתער אני אחטוף קילה ואאבד הכל, ואני לא
מסוגל שלא לעשות כלום, זה לא משהו בתכנון, אני אפילו לא מצליח
לנסח משפטים מרוב שהם דוחפים לצאת.
בטלפון אני מדמיין נשיקה עדינה וליטוף, מסמיק ומחייך לעצמי,
מתגעגע, איך ולמה? אני יודע שאף אחד לא יכול להסביר לי את זה,
אבל עם כל זה בא גם פחד גדול - פתאום יש מה להפסיד, פתאום צריך
להתאמץ ולחשוב, ואם זה היה רק זה, אז בסדר, אבל זה זורם כל כך
מהר, אני מספיק לזהות את הנוף רק אחרי שעברתי אותו כבר, מי
מבטיח שזה בכלל אמיתי וישאר עד מחר ולא יחמיץ ולא ינשור בוסר
ולא יתפוצץ , זה לא הגיוני לאהוב כל כך מיידי, זה לא עובד ככה,
אבל אני יודע שחיכיתי לה, לאדי שלי, ידעתי שהיא תבוא ותשחק לי
בדופק והיא תשלח קרן אור לתוך הגוש הגדול והשחור ולא ממופה
שאני לא מצליח לפרק בתוך הראש, המחסום האחרון לפני... משהו...
אני מניח, המחסום האחרון בכל מקרה, היא תציל אותי מעצמי והיא
תאהב כל רגע ואפילו נגמור ביחד, פעמיים, ונחיה בהבנה הדדית
ונהיה פתוחים ולא נאכיל סרטים ונתדיין במקום לריב והכלב לא
יחרבן בתוך הדירה הקטנה אבל בלי נזילות ומספיק מקום והעשן של
הסיגריות עף ישר דרך החלון ובבוקר הזריחה מעירה בליטוף ובחורף
חם ובקיץ קריר ואני אציע בצורה הכי מקורית שאפשר, בספונטניות
אבל עם תכנון מדוקדק וכולם ישמחו בשבילנו והילדים יהיו דומים
לה, אבל עם העיניים שלי ויבינו מהר ולא ישוטטו ברחוב ויעריכו
את הכסף בגלל החינוך של אבא ויבינו באומנות וילמדו ויעבדו
בעבודה מכניסה שגם תורמת לשלום עולמי ובלי להרגיש איך הזמן
עובר, הם יגדלו ונקנה בית בצפון עם נוף מדהים והכאב בפרקים
יפריע לי רק קצת ונשב במרפסת העץ, על הספסל שהנכדים אוהבים
להפוך למבצר קטן ורגע לפני הסוף, אני אסתכל לה בעיניים, יהיה
לה את אותו המבט מאז, כשנפגשנו בפעם הראשונה, ששואל מאיפה
לעזאזל נפלתי ומה לקח לי כל כך הרבה זמן, כמו שאני שאלתי, כולם
יבואו להלוויה ויזכרו מה נתתי וישמחו שנתנו גם ויבכו כשהילדים
יגידו קדיש ואת תשבי בצד ותחייכי, כי את הבנת אותי, ואין מה
לבכות ותדעי מתי אני מעביר על לחייך ליטוף אוורירי ותדברי אליי
כי אני באמת שומע ואפילו מתי שהוא, תגיעי גם את ותגלי שדי נחמד
פה ונשאר ביחד בלי להמאס בכלל, אפילו כשאין שעה שבה צריכים
להיפרד ואין געגוע שנכפה וזה מפחיד אותי, כי כל זה פורץ מצלצול
של טלפון, עוד לפני שעניתי, בלי לדעת אם זו את, אבל בכל זאת
אני מקווה שחיכית לי גם.