מיכל עמית / התייתמות מקומך |
ואת ישבת שם. רחוק.
ושתקת.
וחזרתי ואמרתי,
אני הולכת.
וישבת שם, מחבקת רגלייך,
רחוק,
ושתקת.
ים של גרגירי אשם החל סוגר עליי
ובאין אונים צפיתי בך,
מתכווצת.
טראומת נטישה זלגה מעינייך
משאירה סימני חריכה
על שריונך הכסוף
ונפשך פתאום נותרה עירומה
וסגרת את הדלת
ואותי. בחוץ.
וקמתי מוקדם
ועיניי נפוחות מלהכיל קרני שמש
אבל אני ערה,
ונפשי,
וכל חלקיקיי,
(מחכים כמו למוות),
להתייתמות מקומך,
במעמקיי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|