האהבה מלווה את המין האנושי משחר ימיו.
אכן רבות דובר וסופר והושר על אהבה,
ומזה דורות בני-האדם מביטים אליה בכמיהה.
אבל יש לי הודעה חשובה,
אלוהים הורה לבטל את ייצור האהבה.

זה אולי נשמע מוזר ולא הגיוני,
מה פתאום לבטל מפעל כזה מוצלח,
שכבר שנים פועל ברציפות של דור דור,
אבל זה המצב - כך הבהיר לי ה' צבאות, בכבודו ובעצמו.

אלוהים ואני לא מדברים יותר מדי. הוא יודע שאני לא ממש ירא
שמיים, ושלדעתי הוא מפשל תכופות, ובכלל, אם היו היום בחירות
הייתי בודאי מצביע למועמד אחר.
בודהה למשל.
בכל זאת הוא היה מספיק אדיב להקדיש לי זמן, לבקש מהמזכירה לא
להעביר שיחות, והיתה לנו שיחה גלויה על עניין האהבה.

"אז תראה הקב'ה " התחלתי להגיד, והוא מיד קטע:
"זה בסדר, אתה יכול לקרוא לי אלוהים, או יהוה. אנחנו לא בקטע
של פורמאליות עכשיו" אמר בלבביות.
"אהה.. אוקי.. יפה מצדך.." אמרתי וכולי השתאות "...אז" התחלתי
להמשיך ופתאום:
"יש!!!" גבריאל צועק, רוקד בפינת החדר "יש אלוהים!!".
אלוהים מייד נזדעם ונפנף באצבע אלוהים שלו:
"גבריאלי ועזריאלי, נשבר לי מכל הרעש הזה, תקחו את הפלייסטיישן
ותעופו לי מהמשרד!".
סופסוף היה לנו שקט באמת.

"אז תראה יהוה, רציתי לדבר איתך על אהבה" אמרתי ועצרתי רגע
להתארגן במחשבות
"כבר יותר מדי זמן שאין לי אהבה, וזה ממש חסר.
אני חושב שאני עושה מספיק מעשים טובים
כדי להרוויח את מנת האהבה שלי בכבוד."
הוא הנהן בראשו מסמן שאמשיך.
"אז נכון, אני לא מקיים מצוות, ואוכל מיני שרצים וחיות
חוצתפריטיות" התנצלתי
"אבל האם זאת סיבה לשלול ממני כך את הקיצבה לאהבה?" התלוננתי
באזני בוראי.

"תראה בני" אמר אלוהים, בעודו משחק עם הפירסינג בלשון:
"מאכלי הים זה לא העניין.
על מאכלי ים אני בדרך כלל נותן קילקול קיבה קטן,
מקסימום דוח חניה, אם תופסים אותי ביום רע -
אל תשכך - אני אל מלא רחמים".
"אאה.. אהה.. כן..." אמרתי, לא בלי הבהוב איוב בזכרוני
"אז מהו הדבר?" תבעתי להבין.
"תראה, " אמר, "במסגרת ההפרטה והרפורמה החלטנו להפסיק את ייצור
האהבה. תחנות הכוח המרכזיות יסגרו בקרוב וכל המלאכים על רצפת
הייצור יעברו הסבה להיי-טק" כך בישר ונאנח.
"אבל למה? למה לעשות דבר כזה אכזר, אהבה היא דבר כה נהדר!"
הזעקתי בחרוזים.
"אתה לא צריך לשכנע אותי, זכור כי את האהבה אני בראתי" תבע את
הקרדיט "אך מה לעשות - זמנים משתנים וזה מפעל לא רווחי, אין לי
בשבילו תקציב."
"לא רווחי?! איך אתה אומר לא רווחי - שנים על שנים שאנשים
צורכים אהבה באופן סדיר. יותר שנים אפילו מקוקה-קולה - בחיי
אלוהים, זאת הצלחה היסטרית!".
"בני," מיהר לדייק אותי על טעותי "לא אמרתי שזה לא תפס, רק
אמרתי שזה לא רווחי" והסביר:
"תראה, נניח שאתה רוצה לשתות קולה, כן"
"כן" עניתי
"אז אתה הולך נאמר לפיצוציה הקרובה, משלם וקונה פחית.
המוכר מרוויח קצת, הספק מרוויח קצת, וחברת הקולה מרוויחה והעסק
פועל".
"כן..." ואני כבר מחכה שיגיע לעניין.
"עכשיו נניח שאתה מרגיש שאתה רוצה אהבה, כן"
"כן" אמרתי
"אז קודם כל אתה לא משלם כלום נכון - זה שירות חינם לציבור"
"אה... כן... " אמרתי, למרות שאף פעם לא חשבתי על זה בעצם כך.
"ובכן בני, זה לא קורה מעצמו.
צריך שאחת המלאכיות המוקדניות תקלוט את השדר ממחשבותיך,
אחר כך צריך למצוא בחורה מתאימה שגם מעוניינת,
ולצרף מקרים שתיפגשו,
ולהטעין אתכם באהבה
ולשמור שלא תעשו שטויות ותקלקלו הכל,
או שמישהו פתאום יתאבד - או משהו משוגע.
אתה לא מתאר לעצמך איזה שטויות אנשים עושים כשהם מאוהבים.
יש לי כאן מקרים... אתה תשתולל מצחוק" אמר משועשע
"וכל התהליך הוא אינסוף כאב ראש בשבילנו, ולא מכניס לנו אגורה
שחוקה לקופה" פסק "למרות שעלי להודות, כי העבודה מאוד מתגמלת"
כך הודה.

פתאום התחלתי להבין על מה הוא מדבר.
הרגשתי שלא נתתי לו מספיק קרדיט כל השנים.
באמת, לעשות את כל אינסוף העבודה הזו, ובהתנדבות,
ממש מחמם את הלב.

הוא לקח נשימה והמשיך "שלא לדבר על ההמשך, שצריך לתחזק באופן
שוטף, לפזר מילוי לכל מנוי פעם בשבועיים, אתה יודע. יש לנו את
המלאכים הבריונים האלה שמביאים את המיכלים לבתים, אבל זאת
עבודה רבה" אמר, "בנוסף אתה צריך לטפל בגברים ולהזכיר להם כל
שנה ימי הולדת, ימי נישואין, ולגרום להם לקנות מתנות ושטויות
קטנות. לגבי הנשים, צריך לרכך אותן, אתה יודע, שיתרצו, ולהוציא
אותן מדי פעם מהוורידים כשהן נתקעות חזק מדי, והרשימה עוד
נמשכת ארוכה..." נאנח והמשיך
"וכחלוף השנים זה רק נעשה יותר גרוע, אתה מוצא אותם בעבודה ב-8
בערב במקום להיות בבית, ואם הם כבר בבית הם רואים חדשות. אתה
מסוגל בכלל לתאר לעצמך" אמר והחזיק במצחו "איזה נזק עושה
מהדורת חדשות? אנחנו נדרשים כיום לספק מענה למצבים שלפני
אלפיים שנה הייתי מגדיר כבלתי אפשריים"

התמונה התחוורה ככל שהוסיף בדברים.

"אז תראה, לא הרמנו ידיים, עשינו את המשימות שלנו על הצד הטוב
ביותר, אבל המשאבים שלנו מוגבלים, הגרעון גדל, והאמונה לא מה
שהייתה פעם, ואין ברירה. הייתי חייב להפסיק את העניין. פשוט
לסגור." אמר וגם דבריו סגר.

"אז אתה אומר שלא תהיה יותר אהבה בעולם!?!" סרבתי להאמין למשמע
אוזני.
"ובכן.." התפתל בכסאו "זה יקח כמה עשרות שנים עד שהאהבה שלנו
תאזל לגמרי, ואני מאמין באמונה שלמה, שעד אז ימצאו מקורות
חלופיים. בינתיים צריך ללמוד להסתדר עם מה שיש, ומלבד זאת יש
את כל היזמים הפרטים שמספקים אהבות במנות קטנות."
פני לבשו ארשת לא מבין, והוא מיהר לקלוט ולבאר:
"אתן לך דוגמה. נניח שאתה הולך עם בחורה לסרט, כן"
"כן" הנהנתי
"ואתם יושבים ככה בחושך שעה וחצי, ובסוף הכתוביות, כן"
"כן"
"מה אתה בדרך כלל אז מרגיש?" שאל
"על פי רוב... שבא לי לחבק אותה" עונה לו
"בדיוק!" אמר מרוצה, והשאיר אותי עם המסקנות.

הבנתי את החשבון. כאן אני משלם לבעלי הקולנוע וזה פועל כמו
בדוגמה הקודמת, ואני בתמורה מקבל מה שהוא קורא אהבה במנה
קטנה.
"ומה לגבי סרטים ש.." אני מנסה לחקור.
"תראה בני, אני ליברלי כפי שאתה רואה, אבל זה כבר עניין שלך"
אמר ולא יסף.

הייתי כולי עגמומי ואובד עצות עם האמת האלוהית הזו שנחתה עלי
פתאום. הרגשתי גרוע יותר עם הא-הידיעה מאשר עם אי-הידיעה.
"מחיר הידיעה, אהה" אמר כאילו קרא מחשבותי.
"אלוהים אדירים!" אני זועק אליו ממצולות מצוקתי
"תן לי תקווה! איך אחייה בהרגשה שלא תהייה עוד אהבה!
בשביל אהבה אני,... אני אעשה ה.." רציתי להגיד "הכל",
אבל ברגע האחרון אמרתי "כמעט הכל", ליתר בטחון, לך תבין את
הראש, אתם יודעים, לא מתאים ללכת במדבר ארבעים שנה או משהו.

"תראה" פתח בדברי אלוהים חיים לאמור "אהוב עצמך ויאהבוך".
"אה?,.. " נאלצתי לבקש "אפשר לקבל גם.. את ה.. פירוש?"
הרגשתי קצת טיפשי שלא הבנתי, אבל אני לא רש"י או משהו -
אני צריך את הגירסה הארוכה.
"זה די פשוט" אמר "אתה צריך לאהוב את עצמך,
ואז גם אחרים יאהבו אותך".
"רגע, האם אתה מתכוון ל.." והוא שיסע את דברי
"לא, ולא. אני מתכוון לדברים כפשוטם. בלי פירושים והלכות.
אני שונא כשעושים לי את זה" הזהיר.
חשבתי לעצמי מה זהו? זה הכל?
"וזה מספיק?" שאלתי מסופק.
"מספיק בהחלט" פסק בלי שום ספק - "פועל יופי" אמר
"וחוסך לנו את כל העלויות והמנגנון".

"ואיך אני עושה את זה?" אני שואל, ומחכה,
והוא רק בוהה בי ארוכות,
"לזאת אין לי תשובה מוכנה עבורך" אמר לבסוף
"עליך למצוא אותה בעצמך" אמר
"אבל עכשיו כשאתה יודע את השאלה הנכונה,
התשובות הנכונות לא יאחרו לבוא." ובזאת סיים דברו.

הבנתי שמכאן אני לעצמי, ושאלוהים איתי שם למעלה,
ואולי גם קצת כאן,
למטה,
ושמאלה,
בחזה, מבפנים.
התכוונתי להודות לו, אבל הוא כבר הניד בראשו, והבנתי שיודע.
בראשי רק הדהדו המילים "אל תירא, אל תירא..."

הבנתי שעכשיו עלי ללכת ופניתי לצאת.
אלוהים כבר אחז את הגיימבוי ביד והתחיל לשחק.
זה די הרגיז אותי.
לא שאני מתיימר להגיד לאלוהים מה לעשות,
אבל שיתבגר, יש לו על הראש עניינים חשובים להסדיר.

פתאום הבחנתי שהעכבר מעצמו זז,
ואותיות מעצמן מופיעות על הצג.
על פני נמתח חיוך...
יש!
כיביתי את השעון.
יש אלוהים!

וכך התחיל היום.