כשדניאל היה בוכה, היו דמעות של ריק זולגות על פניו.
הוא היה בוכה את כל הריק שבתוכו כי כך היה מתמלא בדידות
וכאב, שזה יותר טוב מריק, אבל גם הם היו מתנדפים לאיטם והריק
היה חוזר, תמיד.
היה גם בכי מסוג אחר שהתחיל בצבא. בכי ללא דמעות.
מעין פריחה איטית של הנשמה לאוויר הלילה. והוא בכה בשמירים,
כשפצע את עצמו ואת ארצו לאורך קילומטרים, והוא בכה בהר דב,
כשנותר תלוי בחלל מעל כפרי לבנון. והוא בכה מרות במבוא שילה.
והוא בוכה גם עכשיו, אבל הפעם, לא על עצמו אלא על חבריו ורעיו
וכל מי שעבר או יעבור נסיונות אלו.
והוא קילל. |
