דמיינתי שמתת
או שקרה לך משהו רע
זה גורם לי להעריך אותך יותר
אני יודע, זה נשמע רע

אבל חוץ מזה שאני רק בן-אדם
ומותר לי לחשוב מחשבות רעות
זה גורם לי לחשוב שאת לא כמו כולם
ואז אני מתחיל לבכות

והבכי הזה גורם לי להבין
כמה טוב שאת בין החיים
ועל כך שבלעדייך
חיי היו אחרים

המחשבה המוחשית הזו על המוות
גורמת לי להיעצב ולחשוב
על הזמן שלא ביליתי איתך
ועל כמה שאת חסרה
וגם על כך שהייתי נותן המון
כדיי שתחייכי אליי
או תכעסי עליי
ותשנאי אותי
או תדברי איתי

והלילה, כשאראה אותך
אזכר בכך שיכולת למות
ולא להיות איתי
אחותי

ואז אני אבין
עד כמה שאת משמעותית בחיים שלי
וארצה איתך להשלים
המון דברים, חסומים

וארצה לנשק ולחבק אותך
ולומר לך שאני אוהב אותך
אבל כמו תמיד - אהיה אילם
וכמו בכל לילה - אשאר דומם

והלב שלי יבכה מבפנים
וירעד
כי מעבר למחסומים
יש המון לבד

ואת תסתכלי עליי ותמלמלי
דברים פשוטים
כשאני בטוח שמבפנים
גם את כלואה במחסומים

וביום  שלמחרת
יגיע תורך למות, אחי, אהובי
כדי שאני אדע להעריך ולהבין אותך
וכדי שאני אלמד לנצל את הזמנים
שאתה איתי

כי אני יודע שכולנו בני-אדם
וכולנו מתייחסים לכל דבר
כאל מובן מאליו


וכולנו לא יודעים
להעריך דברים
ואנשים חשובים
אלא רק כשהם חסרים,
נעלמים,
או מתים...

(את הטריק החולני הזה- לחשוב על אדם מסויים שהוא מת או עלול
למות- אימצתי לי באמת כדיי להבין מי חשוב לי באמת ושכדאי לי
להשקיע יותר באנשים הקרובים לליבי, כי אולי- יום אחד- זה יכול
להיות מאוחר מדי...)