היא נכנסה הביתה במהירות, בועטת את נעלי העקב מעל רגליה, התיק
נזרק אל הכורסה הקרובה. בשתי פסיעות היתה ליד ארון המשקאות.
בקוצר רוח מזגה נוזל זהוב עד למחצית הכוס, בולעת את תכולתה
במהירות. הנוזל צרב את גרונה, אדי האלכוהול מכים בנחיריה. אנקת
רווחה נפלטה מפיה.
היא פסעה לאחור צונחת בעייפות אל תוך אחת הכורסאות, בידה האחת
הכוס הריקה, בידה השניה הבקבוק.
הכוס התמלאה שוב, הפעם כמעט עד שפתה. היא הניחה את הבקבוק על
הרצפה בסמוך לכורסה.
ראשה נשען לאחור. עיניה נעצמות. עוד יום עבר והערב עומד בפתח.
הימים הפכו לארוכים יותר ויותר. הערבים והלילות למפחידים יותר.
היא הפכה להיות תלויה ביכולתו של הנוזל הצורב לטשטש את שעות
הלבד.
לבד. עד כמה מילה קטנה כזו יכולה לחדור עד עמקי הנפש, לחרוך
בה, לצלק אותה.
היא פקחה עיניה באנחה, מרימה את הכוס אל שפתיה. כשבהתה
בקרקעיתה הלחה משרידי המשקה החלה להרגיש סוף סוף את השפעתו
הברוכה.
היא קמה בכבדות, מרימה את הבקבוק, פוסעת אל עבר חדר השינה.
עמדה לרגע מהססת בפתחו של חדר האמבט. לא. מקלחת תגרש את
הערפול. מחר בבוקר תתקלח.
ישבה על קצה המיטה מסתכלת עליה בתעוב. היא היתה גדולה מידי.
זוגית מידי.
הכרית הנוספת כאילו לעגה לה. במהירות הרימה את הכוס השלישית אל
בין שפתיה, מבלי לנתק שפתיה משולי הכוס רוקנה אותה לגמרי.
צריבת המשקה בגרונה היה האות לדמעות לצוף..
היא נטשה את הכוס על השידה לצד המיטה, מאמצת את הבקבוק אל חזה,
מוחה בחוסר סבלנות את הטיפות המלוחות הזולגות על לחייה. הטיפות
האלה התרגלו לזרום החוצה בלי קולות רקע. בשבועות האחרונים למדה
לבכות ללא קול. בשקט.
אם לא תשמע עצמה בוכה, זה יכאיב פחות. כך האמינה בכל אופן.
מגע המיטה תחתיה צרב בישבנה. חלל עמוק הקיף את המיטה הזו. חלל
מתוכו נשאבו עד תום לחישות אהבה, נאקות תאווה, צחוק של אושר.
כאילו ישבה בתוך ריק. היא לא יכלה לשאת זאת והתרוממה על רגליה,
מתנודדת מעט תחת השפעת האלכוהול.
חזרה אל הסלון וצנחה על הספה, נשכבת, מקפלת ברכיה אל חזה, לא
מרפה ממגעו הקריר של הבקבוק. עיניה נעצמו לאיטן..

רעש הבקבוק הריק שפגע ברצפה הקפיץ אותה מתוך שנת הערפלים.
החושך הקיף אותה, גופה היה קשוי מהתנוחה הלא נוחה בה נרדמה.

"לא!! רק לא להתעורר!!" זעקה בליבה.

עצמה עיניה, קוראת נואשות לשינה החמקנית, הברוכה. היא לא באה.

"לא לחשוב. לא לחשוב." דקלמה לעצמה, מגרשת בתקיפות זיכרונות.
עיניה צרבו מבכי ומשתייה. כוחה לא עמד לה במלחמת הקיום שהתרחשה
במוחה. הישות המפלצתית המאיימת דחקה את ניסיונותיה בגיחוך
והשתלטה על הכרתה. וה"לבד" שוב עטף אותה, חונק..
הכאב במרכז חזה התעצם. היא התרגלה לנוכחותו התמידית בין
צלעותיה, אבל ה"לבד" הזין אותו. הפריח אותו.
היא התיישבה, גופה מתקפל מעצמת הכאב. נאקותיה פרצו אל החושך
מסביבה, נשמעות קריאותיה של חיה פצועה - חודרות, מצמררות.
בכוחותיה האחרונים התרוממה, מדדה אל מפסק החשמל. האור הציף את
החדר, מחזיר לה מעט נשימה. היא מיהרה והדליקה את כל האורות
בבית, מנסה להחדיר יום אל תוך הלילה. הדליקה את הרדיו, את
הטלוויזיה. חיפשה קולות אנושיים.
ישבה על שולי הספה, מתנדנדת לפנים ולאחור, ידיה מחבקות את
גופה. ראשה היה מסוחרר מהאלכוהול, גרונה צורב ממליחות הדמעות
ומחריפות המשקה.

"לא לחשוב. לא לחשוב" לחשה בקצב הנדנודים.

היא אגרפה ידיה, ציפורניה ננעצו בכפות ידיה, חודרות.
הציפורניים חדרו
לבשרה הרך, פוצעות אותו. זה לא הצליח. גם כאב זה לא טשטש את
הכאב שפעם בחזה.
בפסיעות מתנודדות פסעה אל חדר האמבט, פותחת את זרם המים בכיור,
שוטפת את כפות ידיה הפצועות. מבטה התרומם והיא קפאה אל מול
הדמות שנשקפה אליה.
השיער הסתור, עיני חיה פצועה על סף שיגעון, עיגולי השכרות
הכהים שהקיפו את עיניה, שרידי האיפור המרוחים..
היא קרעה עיניה בזעקה מהמראה, טובלת פניה בין כפות ידיה מלאות
המים.

"דייייייי !!" היא ידעה שאם לא תדבר - תשתגע.

אז נזכרה בגזיר העיתון שדחפה לתיקה באחד הימים. מאמר על מתנדבי
שירותי עזרה לאנשים במצוקה. שירותים טלפוניים.
בבהילות חיפשה אחר גזיר העיתון כאילו מחפשת אחר גלגל הצלה.
כשנח בידה נעצה בו מבט, מנסה לשאוב ממגעו כוח. נצנוץ של תקווה
דחק בה לעבר מכשיר הטלפון. היא חייגה במהירות, מנסה שלא לאבד
את אומץ ליבה.
הקול הנשי השקט שענה לה בחביבות הקפיא אותה. ידה צנחה וטרקה את
הטלפון.
היא פסעה הלוך ושוב על יד הטלפון, מסתכלת עליו.. נשמה עמוק
והרימה את השפופרת שוב.

"לילה טוב. במה אוכל לעזור?" הקול הגברי העמוק והשקט הרטיט
אותה. היא התנשמה עמוקות.

"אני שומע שיש שם מישהו. זה בסדר. אם את או אתה זקוקים לדקה או
שתיים כדי לקבל אומץ - אני אחכה. אני כאן כדי להקשיב." הקול
השקט חדר מבעד לשרידי ההיסטריה שהחלו לצוץ בה. הוא היה מרגיע.
שאבה אומץ משום מקום ולחשה "שלום" אל עבר קול הבס

"שלום. אני שמח שאת מדברת אלי. שמי אורי. את לא חייבת להציג
עצמך בשמך האמיתי אבל אשמח אם תתני לי שם כלשהו איתו אוכל
לפנות אליך."

"אה.. קרא לי רחל"

"ספרי לי, רחל."

הכל התערבל בראשה. היא לא הצליח לייצב את המילים על גלי
הערפול
האלכוהולי. מלמול מטושטש יצא מפיה.

"רחל, שתית?" עצר את מלמולה

"כן. אני שיכורה"

"למה?"

למה.

"לברוח"

"ממה את בורחת?"

"מלבד. מהחושך. מהכרית שצוחקת עלי" יצאו המילים מעורפלות. לא
מובנות.
אבל קול הבס הבין.

"כמה זמן את לבד?"

"שנה" ענתה. היא הרגישה את הצלילות מתחילה לחלחל. הפחד מחלחל
בעקבותיה. "אני צריכה לשתות" אמרה בבהילות.

"לא, רחל!!" היא היססה עם הציווי בקולו. "אני איתך עכשיו. את
לא לבד. את לא צריכה לשתות. את בוטחת בי?"

משום מה ידעה שכן.

"זה מנוגד לחוקים, אבל אבקש בכל זאת. אני רוצה להתקשר אליך
חזרה. תוכלי לתת לי את מספר הטלפון שלך?"

"למה?" לחשה

"בעוד שעתיים בערך יעלה האור. אני רוצה לדבר איתך עד שיעלה
האור. אני לא רוצה להעמיס על חשבון הטלפון שלך".

קולו היה מרגיע ודבריו הגיוניים. לחשה אליו את המספר.
היא פנתה אל חדר השינה, מתיישבת על קצה המיטה, מבטה נעוץ
במכשיר הטלפון שלצד מיטתה.
הצלצול הקפיץ אותה, זועק בתוך הדממה.
הרימה אותו במהירות מחזירה את השקט.

"רחל"

"כן"

"ספרי לי. מה קרה לפני שנה?"

והבכי פרץ כגייזר מתוכה. ואיתו המילים.
סיפרה על הלילות הארורים, הארוכים של אחרי.. סיפרה על הכרית
אותה לחצה אל גופה, מתפללת כי תצמיח זרועות שיעטפו אותה,
רגליים שישתלבו בשלה.. סיפרה על הבקבוק הראשון, והשני,
והשלישי..
סיפרה על הצללים שהלכו והשתלטו על חייה. על ה"לבד" שנולד מתוכם
וגנב את חייה יום אחר יום.
על האהבה שקפאה בה. על התשוקה שצרבה בה מבפנים.
היא דיברה עד שהשחר החל לעלות. והוא הקשיב.
קולה היה צרוד לגמרי. שברי המילים האחרונות יוצאות מגרונה
בקושי רב.

"אני רוצה לישון עכשיו" לחשה בכבדות

"לכי לישון. אני אתקשר אליך הערב בשעה 10."

הצליחה ללחוש אישור אליו לפני שהשפופרת צנחה מידה והיא צללה אל
תוך שינה ברוכה.

היא ישנה כל היום. כשהתעוררה החל לרדת הערב. שפופרת הטלפון
היתה מונחת על הרצפה. היא החזירה אותה למקומה, ופנתה לעבר חדר
האמבט. המים המרעננים החזירו אותה לחיים.
עטפה גופה בחלוק ויצאה אל המרפסת, מסרקת שערה הארוך באיטיות.
השקיעה היתה יפיפייה. היא הרגישה מרוקנת מבפנים. פתאום, לאחר
חודשיים של יסורים, מתח חיוך קטן את שפתיה. נשמה עמוק את אוויר
הערב.
לפני שהראו מחוגי השעון את השעה העשירית, הספיקה לאכול משהו
ולהכין לעצמה כוס קפה. חיוניות החלה לטפס במעלה רגליה והיא
הרגישה כאילו חוזר הצבע אט אט לסרט שחור-לבן שהקרין את
החודשיים האחרונים.

אורי.

והוא היה איתה בעשר. והיה איתה לאורך כל הלילה. קולו המרגיע
תופר פצעים פעורים, צחוקו מרטיט מייתרים קפואים שהחלו להפשיר.
בתום הלילה השני ידע הכל עליה. והיא לא ידעה מאום. רק "אורי".

"רחל" שאל בסוף שיחתם "מה את רוצה יותר מכל?"

"חיבוק"

ושוב עלה השחר. היא לא היתה עייפה. היתה מלאת אנרגיה כפי שלא
היתה הרבה זמן. התלבשה ויצאה לעבודה.
עד לפני שני לילות דהרו ימיה והלילות הזדחלו. היום הזה פתאום
לא נגמר לה.
ציפתה לערב..
הרגישה איך גופה נמתח מצפייה לקולו. עיניה עוקבות אחר מחוגי
השעון. בכל פעם שעברה על יד מכשיר הטלפון ליטפו אותו אצבעותיה
ברפרוף.
בדקות לפני שעת הקסם התכרבלה במיטתה, מכשיר הטלפון שעון על
הכרית לצידה. שכבה על צידה מביטה בו.

כשנשמע הצלצול קפצו אצבעותיה אל השפופרת, מצמידות אותה בכמיהה
אל אזנה. צליל ארוך של קו פנוי הרים גבותיה בתמיהה.

ואז הבינה שהצלצול נשמע מדלת הכניסה.

כשפתחה את הדלת עמד מולה איש גבוה. שיער מתולתל פרוע, עיניים
רכות בצבע
ענבר חייכו אליה מבעד למשקפיים עגולות.

הוא פרש ידיו ושפתיו אמרו: "חיבוק"..